הגיגי לילה

אני ממש אוהב להיות עם מוצץ בפה. לרוב אני לא מוצץ אותו אבל אני אוהב להרגיש אותו בפה. אני אוהב איך שהשפתיים נסגרות סביב הפטמה ושהמגן נוגע בסביבת הפה. אני אוהב לנשום מהאף כשהמוצץ בפה. אני מרגיש רגוע ושליו. התחושה הזאת מגיעה לשיא כשאני מתעורר איתו בבוקר. אולי הידיעה שרק תינוקות קמים ככה ממלאת את ליבי. מטורף בעיניי שעישון טבק בציבור זה דבר מקובל אבל שינה עם מוצץ במרחב פרטי, זה טאבו.

ככל שעובר הזמן אני משתכנע יותר ויותר שכל העניין של חיתולים ומוצצים זה מנגנון הגנה שהפך להרגל. המנגנון מחזיר אותי לאיזושהי תחושה ראשונית של הגנה, רוך, אהבה ורגשות חיוביים וחמים נוספים. אם כן, מפתיע שהמנגנון הזה קיים אצל מעטים כל כך. האם זה בגלל הטאבו החברתי? האם זה בגלל הקשר המיוחד שלי עם אמא שלי? האם זה צירוף גנטי מיוחד שעורר אצלי את המנגנון הספציפי הזה? יתכן שגם כל התשובות נכונות.

מעניין, אם כן, לדמיין את עולם הABDL במציאות בה אין טאבו חברתי בנושא. אין ספק שהיו נוצרות בעיות חברתיות. אבל מבחינה עיצובית, הנדסית ומסחרית, יש להניח שהכל היה מפותח הרבה יותר. (מבחר ענק של מוצצים זמינים לרכישה בכל מקום 🥰). אני לא מייחל למציאות כזאת כי החסרונות עולים בהרבה על היתרונות אבל נחמד לפתוח את הראש במחשבות מסוג זה.

כך או אחרת, אני משתדל להודות לאלוהים על כל הטוב הזה. על המשפחה החמה והאוהבת, על האפשרויות שפתוחות בפני ועל הזכות לחיות בימים האלה שאולי נראים לא מדהימים אבל כששמים אותם על ציר זמן ארוך יותר (ולדעתי גם רלוונטי יותר כי בני האדם לא הופיעו פה שלשום) אז רואים שאנחנו במצב לא רע בכלל. מאותם טעמים, אני מודה גם לכל אלה שהקריבו ומקריבים מעצמם המון (ולעיתים הכל) על מנת שאנחנו בני ישראל נוכל לחיות פה ובמידת מה, לשגשג. הם למעשה הסיבה שאני יכול להיות עכשיו במיטה עם חיתול ומוצץ ולהרגיש כה מוגן ונינוח. אז, שוב פעם, תודה מעומק הלב ❤️

העניין בהתמודדות זה שזה תלת מימדי ואתה מתמודד מול יריב רב עוצמה שהוא האני הפנימי שלך.

אני עובד על הצד המנטלי ואני משתפר בו די הרבה אבל יש לי בעיה פרקטית.

אני לא מתכנן, אני לא מסדר את הלו״ז לפרטים ואני נופל לשטויות.

מותר ואף רצוי לנוח מדי פעם (במיוחד כשיש זמן) אבל העניין הוא שאין מסגרת מוגדרת והכל נהיה נזיל. אין סיפוק ממשימה שהושלמה ותמיד יש חוסר שביעות רצון ממשימה שלא בוצעה (והיא מתיישבת בניחותא על הלב).

המנגנון שמקפיא אותי, או יותר נכון, את פעולותיי, הוא מאוד מתוחכם. הוא כל פעם מפיל אותי למשהו לא חשוב אבל מספר במידת מה. מגלישה בפייסבוק, שוטטות בחנויות אינטרנטיות ועד לאוננות.

אני מגביל את עצמי לא פעם עם האוננות ובצורה יותר משמעותית עם האלכוהול והוויד אבל אלה רק הגבלות. כלומר, מה לא.

עכשיו אני צריך להתעסק במה כן ולעשות את זה בצורה סדירה ועקבית. בצורה הזאת אני אוכל להתקדם בצעדים קטנים תוך כדי בניית ביטחון עצמי ויצירת משמעות.

אני מאמין בעצמי ואני יודע שגם אחרים (ובמיוחד ג׳ני). אני פשוט חייב להתחיל בקטן, להמשיך לתת הכל ולא להפסיק להיות נחמד לעצמי.

כמו הלילה למשל, שהחלטתי ללבוש חיתול לא כי אני מרגיש שמגיע לי או שמאוד בא לי. אבל אני יודע שמחר בבוקר כשאני אקום עם החיתול, אני אהיה מאושר ואשמח על ההחלטה הזאת.

התמודדות היא עסק רציני. שווה לחשוב עליה והחלטתי גם לכתוב עליה.

איזה כיף זה שאני יכול ללבוש חיתול שאני אוהב.

להינות ממנו. מהספיגה, מהמרקם, מהרישרוש.

איזה כיף שאני יכול להיות עם המוצץ שלי.

לישון איתו ולקום איתו בבוקר כשהוא בפה שלי.

מרגיע את הלשון.

איזה כיף שאני יכול לעשן ולהתחבר לעצמי.

להיות מי שאני בלי רגשות אשם.

מה בסך הכל ביקשתי? ללבוש חיתול וללכת לישון איתו ועם המוצץ בפה?

אני יודע שזה משונה אבל זה מה שאני אוהב.

לא מפריע לאף אחד. רק רוצה להינות עם עצמי ואולי גם עם בן אדם אהוב שפתוח לעניין.

זה הכל לערב זה.

תודה ליושב במרומים שנותן לי את כל הטוב הזה.

תודה גם על זה שהוא תמיד איתי ואני רק צריך להאמין בו ובי.

תודה על הכל מאוהב החיתולים (והמוצצים) הקטן שלכם.

ליל מנוחה והמשך שבוע נפלא אנשים יקרים ❤️

אני אוהב שהטוסיק שלי חלק.

אולי זה משהו בהרגשה הנשית.

אולי זה משהו בהרגשה התינוקית.

אולי זה משהו בהרגשה שפי הטבעת חשוף (ומוכן לחדירה).

כנראה זה קצת משלושתם... והחלקת הטוסיק מרגשת אותי כל פעם מחדש

מעניין אם עוד מישהו או מישהי מרגישים את אותו הדבר....