אני ממש אוהב להיות עם מוצץ בפה. לרוב אני לא מוצץ אותו אבל אני אוהב להרגיש אותו בפה. אני אוהב איך שהשפתיים נסגרות סביב הפטמה ושהמגן נוגע בסביבת הפה. אני אוהב לנשום מהאף כשהמוצץ בפה. אני מרגיש רגוע ושליו. התחושה הזאת מגיעה לשיא כשאני מתעורר איתו בבוקר. אולי הידיעה שרק תינוקות קמים ככה ממלאת את ליבי. מטורף בעיניי שעישון טבק בציבור זה דבר מקובל אבל שינה עם מוצץ במרחב פרטי, זה טאבו.
ככל שעובר הזמן אני משתכנע יותר ויותר שכל העניין של חיתולים ומוצצים זה מנגנון הגנה שהפך להרגל. המנגנון מחזיר אותי לאיזושהי תחושה ראשונית של הגנה, רוך, אהבה ורגשות חיוביים וחמים נוספים. אם כן, מפתיע שהמנגנון הזה קיים אצל מעטים כל כך. האם זה בגלל הטאבו החברתי? האם זה בגלל הקשר המיוחד שלי עם אמא שלי? האם זה צירוף גנטי מיוחד שעורר אצלי את המנגנון הספציפי הזה? יתכן שגם כל התשובות נכונות.
מעניין, אם כן, לדמיין את עולם הABDL במציאות בה אין טאבו חברתי בנושא. אין ספק שהיו נוצרות בעיות חברתיות. אבל מבחינה עיצובית, הנדסית ומסחרית, יש להניח שהכל היה מפותח הרבה יותר. (מבחר ענק של מוצצים זמינים לרכישה בכל מקום 🥰). אני לא מייחל למציאות כזאת כי החסרונות עולים בהרבה על היתרונות אבל נחמד לפתוח את הראש במחשבות מסוג זה.
כך או אחרת, אני משתדל להודות לאלוהים על כל הטוב הזה. על המשפחה החמה והאוהבת, על האפשרויות שפתוחות בפני ועל הזכות לחיות בימים האלה שאולי נראים לא מדהימים אבל כששמים אותם על ציר זמן ארוך יותר (ולדעתי גם רלוונטי יותר כי בני האדם לא הופיעו פה שלשום) אז רואים שאנחנו במצב לא רע בכלל. מאותם טעמים, אני מודה גם לכל אלה שהקריבו ומקריבים מעצמם המון (ולעיתים הכל) על מנת שאנחנו בני ישראל נוכל לחיות פה ובמידת מה, לשגשג. הם למעשה הסיבה שאני יכול להיות עכשיו במיטה עם חיתול ומוצץ ולהרגיש כה מוגן ונינוח. אז, שוב פעם, תודה מעומק הלב ❤️