עבורה

אחרי הפוסט הקודם, היה לי מאוד קשה,

ימים לא פשוטים, למרות שיודע ומנתח הכל,

וחי עם זה שנים רבות,

העלאת הדברים על הכתב סחטה ממני תעצומות נפש,

ואולם מצד שני, גם שחררה משהו...

אני, שרציתי לזכות באהבת הוריי והערכתם,

ידעתי שחינוך ו- לימודים מאוד חשובים להם,

ולכן כבר מגיל צעיר ניסיתי להתבלט בהשגיי הלימודיים,

כאשר כל בני גילי הלכו לחטיבה היישובית,

אני "רציתי" להתקבל לבי"ס יוקרתי ואכן הצלחתי.

כה רציתי לקבל הכרה, מילה טובה, פירגון,

אבל הם לא באו, לצערי.

למדתי 4 שנים קשות - 5 יח' מתטיקה, פיזיקה, אנגלית ועוד ועוד,

קראו לנו ילדי החושך - התחלנו ללמוד עם צאת החמה,

וסיימנו עם צאת הנשמה [ אולי לכן אני נמשך לצד האפל של החיים... 😄 ]

בהמשך, אבי המליץ לי להתקבל לעתודה צבאית,

וגם זאת הצלחתי, עשיתי, כדי לרצותו,

ושוב, לא הצלחתי לקבל האהבה והכבוד שכה כמהתי אליהם.

לאחר הצבא, ישר נכנסתי ללמודים, וסיימתי עוד תואר יוקרתי,

ובהמשך עוד ועוד...מעל 3 תארים,

ולא - אני לא דוקטור, אני סתם חולה :)

כה רציתי לקבל מילה טובה, חיבוק (מי חלם על נשיקה ?!),

אבל הם לא באו, החינוך היה ספרטני,

שמא אצא מפונק...

אז כן, יצאתי "פגום", מחונך, מלומד,

אבל בפנים, אני חלול, אני אבוד, אני חש נטוש.
 

אם קראת עד כאן,

נסה/י להבין מה זה לרדוף אחרי אהבה, כבוד, הערכה ועוד ממי ? - מההורים !

כל פעם לחוות אכזבה, לחוש כשלון,

שההורים שלך לא מפרגנים לך ?! זה מסע סיזיפי שלא נגמר,

האם אפשר לצאת נורמלי ממסע שכזה ?!

ולכן, אני יודע שכלפי חוץ אני "נורמלי", אפילו מעבר לכך,

אני מושא להערצה, אני משמש מנטור לאחרים (!!!),

תמיד שמח לעזור, זה כה מעצים שאני יכול לסייע בניסיון, במילה טובה,

אבל בתוך תוכי,

אני תמיד חוזר לכאן, 

כאן אני יכול להיות אני האמיתי,

כי אני "פגום"...

מקווה שאזכה לכתוב עוד,

כי הכל עולה וצף לי...

ושוב - חבקו, חזקו, העצימו, אהבו את ילדיכם, זה כה יסייע להם...

שבת שלום אנשים יקרים..