התחלה

מהרגעים שאין לי כוח לחיות.

מהרגעים שבא לי פשוט להכאיב לעצמי.

כמו תמיד.

לקחת את הסכין האהובה עליי 

שאני מחביאה במגירה.

עטופה בנייר ..

כי סימני הדם לא תמיד יורדים.

לחתוך את עצמי בעדינות 

ולהרגיש כל צעד שהסכין עושה על העור העדין שלי...

לעצום עיניים 

לתפוס ענן בשמיים 

ופשוט להישאר שם.

זהו. 

אל תפחדי לשחרר מהחיים שלך אנשים שהתרגלת אליהם...

שעשו לך טוב,

שגרמו לך להרגיש שאת משהו..

היו לך חיים לפני ...בלעדיהם.

אין סיבה שלא תמשיכי ...

ואני נזכרת בילדות שלך..
היית ילדה דכאונית ,סגורה , מפחדת להיפתח לעולם שבחוץ..
אז היית מסתגרת בחדר ושוקעת לתוך העולם שלך.
העולם שהיית הכי אוהבת , בורחת לדימיון.
שם הרגשת בטוחה
שם זה היה המקום שלך
המקום שבנית לעצמך ..

והיום ,היום אני מסתכלת עלייך
ועדיין רואה דרך שתי העיניים שלך כמה כואב לך.
את מתגעגעת לגבר שהכאיב לך.
לגבר שגרם לך לחשוב שהיה משהו מיוחד.
לגבר שגרם לך לחשוב שאת בעצמך משהו אחר.
את אוהבת את ההשפלות שלו.
את עדיין קשורה אליו..
גם כשהוא כבר לא כאן.
כזאת את , נאמנה

היי את.. 

את כן , את 

עם השורט הקצר והגרביון הקרוע.. 

חולצת משבצות אדומה שחורה ,טיפה גדולה עלייך 

מסתירה את החלק העליון כמו שאת מסתירה את עצמך מפני כולם.

בדיוק כמו שאת מסתירה את הלב הגדול שיש לך מתחת לחולצה הרחבה..

למה את מפחדת להראות רגשות?

זה הפאק היחיד שיש בך.

הפאק שאת מתמודדת איתו כל כך הרבה שנים.

איך תמצאי אהבה ככה?

התשובה היחידה שהיא נתנה לי זה..

"אני לא מחפשת שיאהבו אותי,אם אני לא מוצאת בעצמי שום דבר ..איך הוא ימצא?" 

וככה היא ממשיכה לחיות..

נתת לי להאמין לך , לכל מילה שיצא לך מהפה.

קניתי אותן כל פעם מחדש,  כמו שקונים ילדה קטנה עם קוקיות שאומרים לה תביאי לי נשיקה ואקנה לך סוכרייה.

אהבתי אותך , באמת אהבתי .

ואני אחת כזאת שאם נכנסים לה ללב אני אתן את כל כולי.

אבל כנראה שנתתי את עצמי יותר מדי לבן אדם שנתן לי כאפה אחת ענקית ולא במובן הפיזי.

שזה עוד הייתי מוכנה לקבל .

היום אני כבר עם מישהו אחר , התחלתי זוגיות עם בן אדם שמנסה לאכול אותי עם כל התסביכים שלי ,

והוא יודע שזאת חבילה מורכבת.

הגבר הזה מנסה לתקן את הפצעים שאתה הותרת בי.

הוא כמעט באותו ראש כמו שלי , אני עדיין מנסה לתקן בעצמי המון דברים כשאני איתו.

אני מפחדת שהוא יגלה שאני אוהבת לסבול ולכאיב לעצמי בלב.

כאב שאני לא יכולה לתאר , כאב שאני אוהבת להרגיש .

להתכנס בתוך עצמי ולשקוע לתוך הדיכאון שבי.

שם אני מרגישה הכי בטוחה , מלאה ברחמים , שאף אחד לא מבין למה אני עושה את זה לעצמי.

יש רגעים שאני הופכת למישהי אחרת , מישהי שאני מסרבת להוציא אותה החוצה. 

היא אחת ממיליון תסביכים שנמצאים בתוכי.

הגבר החדש כל הזמן שואל אותי למה אני לא מסוגלת לשחק את "השולטת" 

איך אשחק את המשחק אם אני לא יכולה לשלוט אפילו על עצמי? 

אני אוהבת שאנשים לוקחים אותי תחת חסותם.

אני אוהבת להרגיש מוגנת בתוך גוף חזק ויציב שתופס אותי ואומר לי שהוא כאן איתי.

אני מפחדת שיעזבו אותי , 

שיגרמו לתסביך שחי אצלי בראש לצאת.

הכרנו במקריות , הגעת אליי הביתה אחרי שאני "מכירה" אותך כמה שעות בודדות.

ישבנו בחוץ , אני לא נותנת לכל אחד להיכנס אליי הביתה .

לפחות לא כל כך מהר.

אז למה נתתי לך להיכנס ללב שלי? שזה המקום הכי פגוע אצלי..

ישבנו ,דיברנו , צחקנו.

היו רגעים מביכים שפשוט שתקנו. או העדפנו לפחות.

אתה הדלקת סיגרייה ואני הרחקתי עם היד שלי את העשן .

הוא לא גבוה במיוחד , וגם לא שרירי במיוחד .

הוא גם לא היה הטעם שלי , חוץ מהזקן שזאת החולשה שלי.

הוא היה טיפה יותר גבוה נמני , שמנמן שתמיד מחמיא לעצמו שהוא איזה שרירן מטורף עם גוף חטוב..(לא)

הייתי מקנאה בביטחון שלו , ביכולות שלו לשלוט עליי ממבט אחד .

הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא טוב , שאני רוצה אותו ואני לא עומדת בפיתוי הזה.

לצערי , לצערי הוא צדק.

לא יכולתי להסתיר את זה ליותר מכמה שניות .

הוא היה אוהב את זה , הוא ידע שאני שלו.

כל שינוי מצב רוח שלו הייתי מתהפכת בשבילו.

הייתי מפחדת לטעות , מפחדת שהוא ילך לי.

יש לי תסביך אב 

חרדת נטישה.

והוא ניצל את זה.

אני זוכרת שרק הכרנו אמרתי לו שאני יאכזב אותו והוא ילך כמו כולם.

הרי אף אחד לא נשאר לנצח.

והוא הבטיח לי שזה לא נכון.

הוא היה מגיע אליי כל הזמן , היינו יושבים אצלו ברכב ומתחרמנים.

הייתי אוהבת להציק לו ונשוף לו לתוך האוזן , 

שיצתמרר גם הוא.

כמוני , כמו בכל פעם שאני רואה אותו.