לפני 4 שנים. 3 בספטמבר 2020 בשעה 21:55
מה לעזאזל קורה איתי? למה אני מרגישה שכלאו אותי בתא ואני מנסה לשבור את החומות אבל במקום החומות נשברות העצמות שלי?
זה מרגיש כמו מלחמה נצחית
ואני כבר עייפה.
נמאס לי לשקר
רק כי אני פחדנית.
נמאס לי להיות פחדנית.
נמאס לי להתכווץ ליד אחרים רק כי אני מרגישה שאני פחות.
נמאס לי לכעוס ככה.
לכאוב ככה.
נמאס לי לבכות.
ולצעוק כל כך חזק כשבכלל לא שומעים אותי.
הדברים מסתדרים בכאילו אבל הם לא.
אני לא מצליחה לפטור את עצמי מהשיט הזה שאני עושה לעצמי. הלקאה עצמית, הענשה עצמית, רק היום הבנתי בכלל מאיפה זה התחיל. מתי התחלתי להפוך לשטיח שנהייתי.
נזכרתי.
נחרדתי כי ניסיתי כל כך חזק למחוק את זה, אבל זה תמיד יהיה שם, זה לא יעלם.
אני מקווה להפסיק לשנוא את עצמי יום אחד, ולא על ידי לרצות את מי שסביבי.
כולם יכולים להזדיין.
סיימתי לפחד.
