אז הבנתי שאני תלותית
יש את משך הזמן הזה שאת יודעת
ויש את הרגע הזה שזה מכה בך
חתיכת כאפה.
אין לי מושג מה לעשות עם זה עכשיו
אני רוצה לצרוח שאני לא
אבל אני יודעת שהדמעות יצעקו שאני כן
אני אני.
מה אני יכולה לעשות חוץ מלנסות להשתפר?
קודם כל כלפי עצמי
אבל אני חייבת להשתפר
להיות יותר טובה
מבפנים החוצה.
יש בי זעם שלא יבייש שור באמצע השיט הזה שהם תוקעים לשוורים.
זה סוג של זעם שכשאני רואה בסרטונים אני אומרת בלב בחיוך "מגיע להם" (למטאדורים לא לשוורים)
אני לא יודעת איך לשחרר את הזעם הזה
כרגע אני מצליחה לנהל אותו
לרסן אותו כמו שמרסנים רוטווילר
אני צריכה למצוא דרך לגרום לו לדעוך
לא לרצות לפרוץ החוצה.
אני מרגישה שאני מתחילה לראות במטושטש את דרך
אני לא בטוחה לאן אני הולכת ולמה
הכל בור ללא תחתית
חיים ללא תכלית.
הנפילה למטה לא נגמרת
ואני לא רואה או מרגישה את הדרך.
אני נאחזת בו בציפורניים.
הוא לא יתן לי ליפול.