בייבי סטפס

היא שאלה אותי איך אני?

מה אני יכולה להגיד לה בתכלס?

שומעת, אני לא נושמת והקרקע לא מחזיקה אותי

היא גם לא בולעת אותי בו זמנית

נותנת לי להיות בין לבין

כמו התעללות, עינוי אינסופי.

אני כואבת מבפנים החוצה

כבר נשברתי לגמריי

את בסוף לבד

עם כל המעטפת המדהימה הזאת,

בסוף, את לבד.

הם לא יבינו

הם לא יכולים להבין, הם עברו משהו אחר

ואני? קמה כל בוקר בוכה כי יש יום שלם שאני צריכה לשרוד אותו, לעבור אותו, לתפקד בו, כי את חייבת להיות חיונית. 

ויש בעלי חיים שתלויים בי

שהתחייבי אליהם

אז אני קמה, בוכה, אוכלת התקף חרדה, לוקחת כדור, נושמת, הולכת לעבודה כאילו הכל רגיל. ושם אני שוכחת מי אני באמת. אני כלום, אוויר, שקופה. נוח לי ככה.

אבל אני, תכלס אני רק רוצה לא לצאת מהמיטה הזאת לעולם. בכלל. 

אולי ככה אפסיק להיית נטל.