בייבי סטפס

לפעמים אני מפחדת לכתוב

כי אז אני מסתכלת לעצמי בלבן של העיניים, משם ישירות ללב,

לאמת.

לא תמיד נוח לי להסתכל עליה ישירות,

על הנפש שלי.

בחיי קיימים שפע של דברים טובים,

שפע של אהבה, 

בורכתי בכל כך הרבה טוב,

שלפעמים אני כועסת על עצמי שאני מרשה לעצמי לכאוב בכלל

או לפחד

לכעוס

לשנוא.

אני שואלת את אלוהים לפעמים למה הוא בחר לי את הדרך הזאת?

למה זה טוב?

אני רוצה יציבות בחיי

אני רוצה את הגיהנום הזה מאחורי

אני רוצה להפסיק להתפזר לכל כיוון

ולאסוף את עצמי אחרי שחלקים כבר חסרים.

אני רוצה כבר להאמין

שמגיע לי השקט,

הנחת,

באמת, שמגיע לי כבר.

אני רוצה לדעת להגיד די,

לפני שמוכיחים לי שאני צודקת

שאני לא מאמינה

ולא באמת סומכת

ולא באמת נותנת.

אני רוצה שהראש שלי ידע לנוח,

שאמצא לו מתג ניתוק 

ממחשבות, מהכאב, מהמודעות

רק שינוח קצת, אפילו טיפה, רק שינוח. 

שיפסיק לפחד.

איך מפסיקים לפחד?