יש את הרגעים האלה בסרטים, לפני שהפצצה מתפוצצת, יש דממה של כמה שניות.
כמה שניות לעכל שזהו, זה נגמר. הכל. פשוט נגמר כאילו לא היה קיים מעולם.
הרגע הזה מחכה לכולנו.
בעיקר למי שיש פצצה מתקתקת בתוכו.
אם הייתי צריכה לתאר איך הנפש שלי מתנהגת עכשיו,
זה יהיה כמו ההזיות החדות האלה בסרטים, ההזיות שהיו לי תחת MD המיותר הזה שלקחתי פעם.
המון רעש, חדות מבלבלת, תנועות חותכות, היא מחפשת לאן לברוח,
היא כלואה בתוכי ואני לא מתייחסת אליה טוב, כואב לה ברמה שהיא לא יכולה להכיל יותר ואני ממשיכה להכאיב, לסגור, להדחיק, לכלוא.
אז למה שתרצה להשאר בתוכי?
הגיוני שהיא מחפשת לברוח, ועוד בכזאת פאניקה.
גם אני מחפשת לברוח, מעצמי.
כולם בורחים ממני בסוף.
"תתאפסי על עצמך, תתחילי לקחת אחריות על החיים שלך, עד לאן את רוצה להגיע?, כמה את צריכה להכנס לבוץ בשביל להבין שאת טובעת? איך את חושבת שתצאי מזה בכלל? אל תפילי עלינו את הבעיות שלך"
נ ט ל
זה מה שאני
נ ט ל
על אנשים שהחליטו שהמצפון שלהם הורג אותם כי הם לא מצליחים לעזור לי לעזור לעצמי.
כי הם לא מצליחים לתקן אותי.
מי ביקש מהם בכלל?
די
אזל לי האוויר
מספיק
