מהימים האלה, שאני לא מבינה איך אני נושמת עדיין.
איך אני קמה ומרימה את עצמי למעלה.
אני כל כך מרוסקת שאני לא מצליחה לראות מה הטעם,
בלהלחם, בלנסות, בלקוות, בלחלום.
הרי ממילא לא מגיע לי.
אותו הדפוס
אותו הנזק
אותם נקודות שבירה
ואז הטיפוס הקשה הזה למעלה
כשאתה בכלל לא מבין מה מחכה לך שם ובשביל מה אתה צריך את זה
לפעמים עדיף לטבוע,
שהמים יכסו את האוזניים, הפנים, הריאות.
ואז תהייה דממה אמיתית
שקט אמיתי
לטבוע לתוך כאב
אני לא מבינה למה אני האויב הכי גדול של עצמי
למה אני מענישה את עצמי עד היום?
ועל מה? מה כבר עשיתי?
למה אני לא מצליחה להאמין שמגיע לי?
לא מצליחה לאהוב אותי?
לא מצליחה לתת לאחרים לאהוב אותי?
זה לא נתפס לי למה להם? מה הטעם בלאהוב אותי? מה יוצא להם מזה?
איך הם לא רואים??? אין מה לאהוב!! הכל שבור, הכל כואב, הכל אכזבה.
אני אכזבה אחת גדולה.
עד מתי אמשיך להכאיב לעצמי...
אני זקוקה לכאב
לסשן שיגרום לי לצרוח הכל החוצה
שכל תא בגוף שלי יכאב וישתחרר
ויבכה וינשום
רק לחזור לנשום
לטבוע בכאב
לשקט אמיתי