בייבי סטפס

"את חושבת על מוות?"

- בימים האחרונים זה עבר לי בראש,

  פתאום זה נשמע כמו רעיון לא כל כך רע.

היא דואגת לי, הפסיכולוגית שלי.

היא מפחדת שאעשה לעצמי משהו,

שהמשבר הזה ישבור אותי סופית.

היום לראשונה היא אמרה לי להפחית עם האלכוהול,

צריך לרדת לחצי.

אני אקשיב לה.

היא בחיים לא נכנסה לזה לפני.

היא מבינה אותי

היא רואה שקשה לי

שאני נאבקת

שאני מפוזרת לכל הכיוונים.

היא נותנת לי הרגשה של "זה בסדר להיות את, בדיוק ככה, כמו שאת"

לא מנסה לאפס אותי,

מובילה אותי להתאפס לבד.

היא כנראה יודעת שאני מרגישה בעלת ערך כשאני מגיעה לתובנות,

בתכלס אני גם ככה לא מקשיבה לאף אחד, רק עושה את עצמי.

אבל היא גורמת לי באמת להקשיב לה. וליישם.

כי איכשהו אני באמת מאמינה שהיא לטובתי.

הבטחתי שארד לחצי

זה מה שאעשה.

לפני חצי שנה, בפגישה השניה איתה, היא אמרה לי "זה החדר שלך, שבו את זאת באמת את, אף אחד לא שופט אותך, מעביר עליך ביקורת או אומר לך איך לחיות, פה את מתקבלת באהבה בכל המכלול שלך"

זה עשה לי חמימות מסויימת בפנים

היא נתנה לי מקום, רק שלי, שם אני בעלת ערך למרות הכל.

הייתה לי פגישה קשה היום,

שוב התמוטטתי.

שוב חרדות, בכי, שנאה עצמית.

שוב חוסר תפקוד מוחלט.

היא כל הזמן אצלי בתוך הראש,

היא אמרה שהיא בנתה בתוכי התנחלות לא חוקית

והגיע הזמן לפנות אותה משם.

חשבתי תמיד שאני מרגישה אפס בגללו,

היום הבנתי שזה בעיקר בגללה.

היום ראיתי את אמא שלי באמת,

אלוהים כמה זה שורף.

שמישהו יכבה את הגיהנום הזה בתוכי כבר. 

לא מצליחה להכיל הכל.

מה לעזאזל קורה איתי???

איפה ומתי זה כבר יגמר?

בא לי לקרוע מעצמי את הלב

שיפסיק לכאוב ככה

זה כבר יותר מדי

אני רק צריכה שקט.