פעם ראשונה שרשמתי קודם את הכותרת, בדכ אני נותנת למילים לצאת ואז מחפשת "סיכום" כלשהו לרשום למעלה, היום זה אחרת.
הכל היום אחרת,
ההסתכלות שלי על העולם, ההבנה של מה שמגיע לי, ההבנה שמוות וחיים זה משהו שהולך תמיד ביחד. הם תמיד עובדים בהורמוניה. או שלא, מה זה משנה בתכלס, בסוף כולם מתים. זה עד אז מה שקובע.
לפחות עכשיו אני מבינה שאני לא משוגעת, יותר נכון אני כן אבל אמרתי להם עוד אז והם לא האמינו לי. וצדקתי.
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לאדם שלא יכול להכיל יותר משוגע, אבל משהו בסקלה של הנורמה הלך לו לאיבוד. גם לי.
ובסוף אני לבד, לא משנה מי לצידי אני לבד מול זה, רק אני והפחדים, ראש בראש. אני והגורל, ראש בראש, אף אחד לא רוצה לוותר. אבל אני לא רחוקה, האחיזה הזאת כואבת, אולי מיותרת? אולי.
ואולי עוד קצת וזה באמת יגמר?
אולי.
ואולי זה מה שמגיע לי? מה שהגורל תיכנן בשבילי? מה שהרווחתי בהיותי כלום ושום דבר, מיותרת, נטל, אכזבה. נפש אבודה, שסופה לגמור כמו החסרת משמעות שהיא.
אולי...
עם המחשבות האלה חיים כשרוצים למות.
