אנחנו ביחסים מוזרים בימים האחרונים,
אני לא מצליחה להבין למה אני צריכה את זה ולמה זה טוב.
למה אני מתחברת יותר? לשלוט או להשלט?
או שאיבדתי משניהם עיניין לגמרי?
מבאס.
אני אוהבת לשלוט כי זה בא לי ממקום טוב, לכן כל כך קשה לי לתת את זה.
אני לא אסשן כל אחד, זה נהיה יותר נדיר ככל שאני יותר בעולם הזה.
זה גם הרבה טירחה, הוצאת אנרגיה, חשיבה ודאגה בלתי פוסקת.
היא בטוב? זה לא יותר מדי? זה לא מעט מדי? מה זה עושה לה? מה זה יעשה לה אח"כ? איפה היא? מה היא מרגישה?
היא מסתכלת עליי שונה? היא חושבת שאני מנצלת אותה, משתמשת בה? מה היא חושבת? מה נפתח אצלה בפנים? אוכל להכיל את זה? איך אוכל להכיל אותה? יש לי בכלל את הכוח להכיל עכשיו? מה לתת לה עכשיו? והשאלות לא נגמרות עד לרגע שאנחנו יושבות ומשוחחות כמו שתי אחיות.
חוץ ממנה אני לא ממש יכולה לסשן כרגע, אין לי שום רצון או עיניין.
להשלט אני פחות אוהבת, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה מחרמן, לפעמים זה משחרר אבל לרוב זה מפרק אותי.
אם זה סשן פומבי במסיבה פעם ב זה נחמד, לא מעבר. יותר נכון לעולם יותר לא מעבר.
זה ניצול של המקומות הכי חלשים, הכי כואבים, הכי פגועים, מרוסקים, שבורים ושורפים שיש.
ואחרי חוויה שמשאירה טעם רע, אין לי כוונה לחוויה נוספת שוב, גם לא למתקנת.
כך שאשאר פעם באף פעם באיזה מסיבת סאדו.
הבעיה היא, ששום דבר מזה לא ממלא אותי. לא לסשן לא להסתשן אפילו לא האפטרקייר שזה דווקא החלק היותר אהוב עליי כשולטת (וכנשלטת),
אני מרגישה ריקה אחרי.
לא ידעתי לתמלל את הרגש הזה, בגלל שהוא ריק.
בכללי, לתכנת את המוח זה משחק שאין לנו שום זכות עליו, זה יהיר ומסוכן, ולא אחראי בעליל.
מצד שני, הכל די ריק לי עכשיו, הכל.
כך שאמתין עם הסקת המסקנות.