יש או יותר נכון הייתה לי עד עכשיו משיכה לסגנון מסויים של אנשים.
המתישים אני קוראת להם.
אלה ששואבים ממך את המיץ עד הטיפה האחרונה, אלה שלא יהססו למצוץ לך את הדם שעות בשביל לספק את עצמם, הצרכים והרצונות שלהם בלבד. לרוב זה במעטפת של "חברות" בדיוק כמו "זוגיות". ובקהילה שלנו זה בכלל נוראי וחסר סיכוי, עולם השליטה ברובו מושתת על אינטרסים, אבל זה כבר לפוסט נפרד.
אז הם, המתישים האלה, תמיד היו זמניים. אמנם נפלתי בפח פעם אחר פעם, אבל תמיד יצאתי משם, ברחתי כל עוד נפשי בי ונשאר משהו שהם לא יכלו לקחת, הם אף פעם לא באמת הצליחו "להכניע" אותי.
הכנסתי את האנשים האלה לחיי מרצוני החופשי, ואם הייתי שם גם זה היה מרצוני, אני כועסת על עצמי שאיפשרתי לזה לקרות, שלא הבנתי לעומק מההתחלה (או שלא רציתי להבין) ובכנות גם עליהם, אבל האשמה והאחריות היא שלי בלבד.
עשיתי "ניקיון יסודי" לפני כמה חודשים, לאחד אחד אמרתי יפה שלום (בלב, כי במציאות פשוט נעלמתי).
פירקתי חברויות מבוססות של שנים, חברויות פחות מבוססות של חודשים, אקסים מיותרים שבדקו דופק כל הזמן, ועוד שלל "מתישים" הרבה פחות משמעותיים, כולם אינם כאילו לא היו.
חבל לי שלקח לי הרבה יותר זמן ממה שהיה צריך.
בחיי כמה שזה היה חכם לעשות, כמה שהראש שלנו מתפנה לעצמנו אחרי שהם לא בסביבה יותר.
וכמה לקחים אפשר להפיק אחרי ניקיון יסודי שכזה.
ממליצה בחום.
