כמה קל להדחיק, כמה קל לראות את מה שאת בוחרת לראות רק כי לא תצליחי להתמודד עם האמת.
30 שנה לקח לי להסתכל לאמת בעיניים, 30 שנה לקח לי להפסיק להיות עיוורת, להבין מול מי יש ותמיד היה לי עסק, מי הם אלו שמשתקפים ממני ואיך אני גורמת להם להיעלם לי מהנפש הראש והלב, כי הם נהיו חלק מהעור שלי, יותר נכון מה שהשליכו עליי נהייה חלק בלתי נפרד ממני.
30 שנה לקח לי להבין למה לעזאזל אני מרגישה אפס רוב חיי.
זה מדהים כמה המוח שלנו מגן עלינו, איך הוא בוחר למחוק לנו מהמודע טראומות וזכרונות כואבים.
לקח לי זמן להבין שהתקופה הזאת, הסיוט הזה שעוד מעט נמשך שלוש שנים, שגמר לי על הנפש והלב, בעצם גרם לי להיוולד מחדש.
הסיוט הזה פתח לי את העיניים בכוח, כי יש גבול לכמה אפשר להדחיק ולבחור מה לראות.
שלוש שנים אני רודפת אחרי תשובות, מנסה להבין למה אני ככה, מה קרה שם בדרך, מתי, והאם יש טעם לחלום לשנות את זה.
הכל קורה בזמן שלו, ראיתי את האמת בשלב שבו יכלתי להכיל אותה, שזה בעצם רק ביומיים האחרונים. אני יודעת בוודאות שאם הייתי מבינה את הכל אפילו קצת מוקדם יותר, לא הייתי פה היום, כי יש דברים שקשה ואפילו בלתי אפשרי לחיות איתם.
לראשונה אני באמת אומרת תודה מהלב, ובאמת מודה על השנים האחרונות.
הייתי צריכה לראות את האמת, גם אם הדרך אליה הייתה מייסרת.
לפחות עכשיו אני יודעת. ושלמה.
אספתי את השברים, עכשיו נותר להתחיל להרכיב מחדש.
השתחררתי, וזה הזמן לסלוח.
