בייבי סטפס

הרבה זמן המחשבה הזאת מהדהדת לי בראש,

לחזור בשאלה מהבדסמי לונילי.

עבר יותר מחצי שנה מאז, והזיכרון הלא חיובי נשאר כאחד כזה.

מאז אין לי משיכה לכלום, לא לשלוט ולא להישלט.

לא לתת כאב ולא לקבל כאב, רק עם חברות קרובות. המעט שנשארו.

מסתבר ששבירת אמון אצלי היא לא רק עם אנשים, אלא עם "עולמות" בכללי.

והוא נשבר כבר אז.

כרגיל אצלי, מה שנשבר פעם אחת מת לתמיד. 

כזאת אני, שחור או לבן, ניסיתי להוסיף אפור לכאן, אבל אני לא באמת יודעת איך עושים את זה.

 גם רוב "הקהילה" הזאת, צבועים ואינטרסנטים. 

שלא נדבר על חסרי מודעות עצמית.

להקיא עליהם מהגועל.

אפילו במסיבות אני לא יכולה להסתכל עליהם כבר. 

אי אפשר להגיד שלא נתתי הזדמנות, נתתי ועוד איך. יותר מדי אפילו. באמת שרציתי.

נשארתי עם קמצוץ קטן, אבל כל אחת בקמצוץ הזה היא אישה ענקית בפני עצמה. 

יצא לי מזה המון טוב, חברות אמת היא פרייסלס בימנו.

הרוב צועקים שהם יודעים מהיא חברות אמת, שזה נכון, לעצמם או לשולט/ת שלהם. בזה זה מסתכם.

מיציתי.

חבל לי, כי אני יודעת שהדברים היו יכולים להראות אחרת, אם רק הייתי רואה את האמת ולא מה שרציתי לראות.