בייבי סטפס

אז חזרתי מסיני,

טריפ של שבוע בלי אסיד, כזה עוד לא חוויתי בחיי.

משהו באנרגיות של המקום הזה שאב והדביק אותי פנימה, לאדמה, לים, לסיני, לכוכבים, לתוך עצמי.

אני לא חושבת שבאמת הערכתי טבע עד לאותה הנקודה בחיי.

לא קרה לי בחיים שהגעתי למקום כלשהו, לא משנה איזה, ולא רציתי ללכת. 

לא יכלתי לעזוב.

מחופשה של יומיים זה הפך למציאות של 7 ימים.

התחלתי להריץ בראש מה אני עושה ואיך בשביל להעתיק את עצמי לשם יחד עם הבנות לפחות לחצי שנה הקרובה. עד שהמציאות הכתה ב"היי" בו הייתי. כל פעם מחדש.

סיני עושה איתך דברים שאתה צריך שיעשו בך. לא רוצה.

כדי שכשתחזור למציאות, תתחיל לעצב אותה לאחת אחרת. יותר טובה בשבילך.

מעבר לצ'אקרות שנפתחו, והתובנות וההבנות, נפתחו לי העיניים, סיני פתחה לי אותם לרווחה.

רחוק מאזור הנוחות והכי קרוב לעצמי שיש.

מי שלא חווה טריפ כזה לא יבין על מה אני מדברת, ולא זה לא כי עישנתי שם חרא סמים כל היום. כי הגעתי לשם במטרה להבין ולעשות סדר וכך קרה, עשו לי סדר, והבנתי.

סיני.. תודה על כל רגע, נשימה, שמחה, בכי והבנה.

הרי בזכותך התחלתי לאהוב את עצמי יותר.

אשוב בקרוב, אני ואת רק התחלנו.