פתטית שכמוני.
ערב שלם לא התייחסתי אליו בכלל
לא עיניין אותי מה איתו
גם לא הייתי מוכנה לבוא איתו מההתחלה
באתי לבד ופגשתי אותו שם.
שקעתי בסשן ושכחתי מקיומו
באמת ששיחררתי
עוד אז.
גם לא עיניין אותי מה עם קורה עם אדון "השפרצות"
שבחר לא לספר לי שהוא הולך לשם
עם מישהי אחרת.
ראיתי אותו
גם הוא ראה אותי
כמובן ששניינו עשינו כאילו אף אחד לא ראה את השני.
אם אני לא טועה הוא ברח די מהר
פלטו לי בטעות שיש לו כמה נשלטות
ופלטו לי בטעות שהוא לא רצה שאדע שהוא הולך לשם היום.
באינסטינקט חטפתי קריזה, יש בזה משהו שמגעיל אותי, במלוא מובן המילה מעלה בי תחושת בחילה.
אחכ נרגעתי
שוב, לא ברור למה להסתיר את זה ממני.
הכל ברור, כלום לא מחייב, באמת שאני לא מבינה למה להסתיר?
ועוד איך פלטו לי את כל זה היום שניה לפני שיצאתי...
מה שהכי מצחיק
שהזה שמעניין אותי באמת
אבל באמת
כבר מעל ל3 שנים
שוב בזוגיות ארוכת טווח, שאלתי.
ניגשתי ואשכרה התחלתי איתו.
ואני חייבת לציין שאני גאה בעצמי
מעולם לא העזתי לפני.
הוא חייך
אמר שהוא בזוגיות שנה וחצי
אז חייכתי ואמרתי שזה הזמן המדויק להוריד את הידיים שלי ממנו, הוא חייך אליי חזרה, נראה לי שזה החמיא לו. אבל מה שבטוח שזה חייך אותי.
הוא באמת קסם של בחור, והיא באמת זכתה.
אני לומדת לתקשר את עצמי החוצה
ולפחד פחות מעצמי ומלדבר
אני עדיין עושה טעויות (עובדה אני אצלו ולא אצלי בבית, אצל הראשון, הזה שנותן לי חום), וקרוב לוודאי שאמשיך לעשות טעויות בקרוב, אבל אני לומדת. ובחרתי ללכת את הדרך מההתחלה ועד הסוף. ולהתמודד מול עצמי. גם עם הטעויות שנעשות במודע או לא.
אבל להתמודד בהחלט התחלתי.
