למצוא את המופלא

בוא וקח את היד, ילד שלי.

קח אותה בדממה, אפילו בליטוף, כדי שאף אחד חלילה לא ישמע, כדי שלא יחשבו שאתה במקרה אולי רוצה עזרה.

אתה בכל מקרה בחושך, אף אחד לא רואה, לא שומע.

אני אכנס איתך למיטה, מתחת לשמיכות. אני אחבק ואלטף אותך.

זה בסדר להיות שם בחושך, כשהנשמה שלך נחנקת ונשרפת ומתענה יום אחרי יום אחרי יום, להחזיק לך את היד עד שתצליח לדמיין את עצמך מספיק חולה כדי למות והמיטה הבאה בתור זה בבית חולים, או למצוא את הכוח לחפש סוג כזה של רעל שנעלם במחזור הדם, כאילו שמעולם לא היית.

בוא וקח את המבט, ילד שלי,

אני אסתכל עליך ישן על הרצפה במשרד בשק שינה, או באוטו שלך, או כשאתה לבד על הספה בסלון כי זרקת את עצמך לשם כשכבר לא הרגשת שייך, ואף אחד לא עצר אותך. הרגשת שאין אף אדם אחר אחד בעולם שרואה אותך.

כי זה מה שאתה צריך, שמישהו רק יראה אותך. יראה שזו כבר לא הצגה. אתה שם כי המבטים המרחמים המעליבים שכל כך אהבת, נבלו והפכו לקוצים שבהם אתה דוקר את העיניים שלך כדי לא לראות. שכל מה שרצית הוא רק מבט אוהב אחד. אחד. 

בוא וקח את הלב, ילד שלי,

כשאתה יושב על ספסל, מסתכל בבוז על אבא שלך בוכה לך את הנשמה שלו, ואין לך טיפת חמלה לתת לו, אחרי שעזב אותך לבד. 

אני יודע שאתה צריך קצת לב לעצמך. היית רוצה לקרב אותו, לעזור. אבל זה אבא שלך, איך יכול להיות שהוא בוכה ומבקש סליחה.

הוא זה שהיה צריך להיות שם בשבילך. איך יכול להיות שהוא זה שבוכה לך עכשיו, במקום שתהיה זה אתה.

ואתה פתאום קולט שהפעם הראשונה הזו שהוא בכה מולך זה רק בגלל שהוא רצה את החמלה שלך.

טו לייט... עכשיו הדפסת במדפסת: רגש=מניפולציה, קח גם סבלנות כדי שתוכל להתעלם ממנו באדישות מעתה והלאה.

בוא וקח את הרצון, ילד שלי,

להמשיך עוד יום, רק עוד יום בויכוחים האינסופיים, האכזריים והמשתקים, שבתוכם איבדת את האמונה והרצון לחיות.

"רק עוד יום, עוד יום אחד וזה יצליח".

גם כשהבלון הנפוח של התקווה כבר יותר דומה לקונדום משומש, בתוכו המיץ של המיץ של התקווה, ששוכבת שם שנים. וזה כבר מסריח לאללה.

בוא וקח את החומות, ילד שלי,

החומות שאתה צריך כדי לבנות את הכלא שיושב בתוך הגיהנום שלך. שם תהיה מוגן לרגע.

שם תוכל סופסוף לארגן בשקט את הצבא שירסק אותך,

שם תוכל להרגיש נוח ללחוץ Cancel על כל הרגשות כאילו לא היו, לבטל, לזלזל, להתכחש להם מעתה והלאה.

בוא וקח את הכוח, ילד שלי,

כוח לעבור את הגיהנום הזה שוב ושוב ושוב בכל דקה ודקה,

יום אחד תגלה או תיזכר שאתה הוא המחזיק את היד של עצמך, ותמיד היית.

גן עדן.