למצוא את המופלא

https://www.instagram.com/reel/CzovpIgBU0G/?igshid=MzRlODBiNWFlZA==

... למי שחיכה כל השנים להסבר הויזואלי:

אנחנו תיבת נח

מרגישים רוחות סערה מתחילות לנשוב? 

זוגות זוגות אנחנו עולים לתיבה כדי להינצל מהמבול.

אחד אחד אנחנו עולים, ולצידנו ה'הופכי' שלנו, ה'צל' שלנו. זה שהכי מכאיב לנו. 

"הימני", "השמאלני", "הדתי", "החילוני", "השמן", "הרזה"... 

ואהבת לרעך כמוך. מה זה אהבתי את הרע... תפסתי אותו חזק בכתף והעליתי אותו איתי לספינה.

יותר ויותר מקבלים ידע גבוה ונקי יותר, ויכולים להתבונן מסביב מה קורה, ומי קורה לנו.

ויש בידי עכשיו להסתכל בעיניים של מי שאני מחזיק לו חזק את היד בעלייה על כבש התיבה, ולראות שהוא ב-עצמו עזר כנגדי.

הזמן הוא עכשיו. זה אולי בהתחלה קצת קורע, אבל אז זה קורה.

להתגלות זה אחלה נקיון לפסח. שזה השם השני שלי.

שלב ביציאת מצרים. שלב מאוד משחרר.

בוקר אור ל-חג שמח לכם נשמות יפות

לשלוט בך, זה קודם כל לעצב את המילים שלי כדי שיחרפנו לך את כל החושים, ימיסו אותך ויחדרו בעונג את השריון המדומיין שלך דרך כל החורים והנקבים הכי עדינים ורכים שלך, נשמה יפייפיה נרדמת, עמוק אל התודעה הערה - האיבר הכי סקסי בגוף שלך, שם ייקלטו על ידי ביצית אור שמחכה לי, יפרו אותה ויתפוצצו בתוכך ניצוצות של אור, יעירו אותך לעצמך.

ערה? 😉

יופי, עכשיו את כבר קולטת ש-לשלוט בך זה קודם כל לשחרר את עצמי, 

לשחרר את הצורך הבהמי שלי להתמלא מתוך החוסר והשתוקקות אליך,

לשחרר את היצר לגוף האלוהי שלך, מתנת הנחש בגן העדן, מתוך ההזדקקות אליך.

להתמיר כל -רצון לקבל- ממך את הרטיבות המענגת כל כך של הכוס המתוק שלך, שרטוב מתוך התשוקה אליי - להשפעה לבורא.

אני לא זקוק עוד לגניחות, לצעקות, לריח, לתחושה, לטעם, לגוף, ולנשמה שלך, כדי להרגיש מלא. כי אני כבר מלא.

כשאני שולט על מלא - אני מלא ב-עצמי.

 מלא איתך, לידך, מעליך, ומתחתיך.

שם כבר אין שליטה.

יש חופש.

בא לי לזיין אותך באור,

גם אם בחוץ חשוך,

להשפריץ זרמים של אור לתוכך

עד שתטפטפי אור מכל החורים,

אור יתחבר לאור

עד שנאיר מבפנים.

בא לי לזיין אותך באור,

להשפיע.

לשלוח אור דרך חורים אהובים,

לחרוש באהבה, לזרוע יחד.

להניח זרעי הודיה שיתפוצצו לך בתוך המוח

מחר או בעוד כמה שנים.

בא לי לזיין אותך באור,

לפתוח אותך לרווחה, לעונג, לתאווה,

לחדירה ארוכה אינסופית נעימה, 

שמתחילה בלהפשיט לך את הנשמה

וממשיכה ומתארכת 

לאש בוערת, לעונג אינסופי

לאהבה.

אין בי חרטה

על זה ששפטתי אנשים בהתאם לרמת המשיכה המינית שלי אליהם.

על זה שלא הרשיתי לעצמי לבכות כשחתכתי בצל, כדי שלא יחשבו שאני פחות גבר.

על זה שלא נתתי אוכל לחיה כשביקשה, כדי "לחנך" אותה לקבל אוכל רק כשלי זה מתאים.

אין בי חרטה

על זה שהייתי מפליק לילדים כי דמיינתי שאין דרך אחרת להביע את הכעס שלי על עצמי.

על זה שעשיתי מה שידעתי שהוא קל ונוח, ולא מתאמץ ב-אומץ, רק כדי להעביר את האחריות לאחרים.

אין בי חרטה 

על שכל מה שלא נתתי לעצמי, מנעתי מהם.

על הריכוז העצמי האינסופי בלופים מעגליים.

אין בי חרטה, ואני לא מבקש סליחה,

כי למדתי כבר על עצמי שמי שהסליחה אצלו היא מדרגה וקליפה, בדרך כלל עושה בה שימוש נגד עצמו - כדי למנוע שינוי.

ולימדה אותי מורתי: במקום לבקש סליחה כדי לצפות למחילה - תשתנה.

אז אני משתנה.

בוא וקח את היד, ילד שלי.

קח אותה בדממה, אפילו בליטוף, כדי שאף אחד חלילה לא ישמע, כדי שלא יחשבו שאתה במקרה אולי רוצה עזרה.

אתה בכל מקרה בחושך, אף אחד לא רואה, לא שומע.

אני אכנס איתך למיטה, מתחת לשמיכות. אני אחבק ואלטף אותך.

זה בסדר להיות שם בחושך, כשהנשמה שלך נחנקת ונשרפת ומתענה יום אחרי יום אחרי יום, להחזיק לך את היד עד שתצליח לדמיין את עצמך מספיק חולה כדי למות והמיטה הבאה בתור זה בבית חולים, או למצוא את הכוח לחפש סוג כזה של רעל שנעלם במחזור הדם, כאילו שמעולם לא היית.

בוא וקח את המבט, ילד שלי,

אני אסתכל עליך ישן על הרצפה במשרד בשק שינה, או באוטו שלך, או כשאתה לבד על הספה בסלון כי זרקת את עצמך לשם כשכבר לא הרגשת שייך, ואף אחד לא עצר אותך. הרגשת שאין אף אדם אחר אחד בעולם שרואה אותך.

כי זה מה שאתה צריך, שמישהו רק יראה אותך. יראה שזו כבר לא הצגה. אתה שם כי המבטים המרחמים המעליבים שכל כך אהבת, נבלו והפכו לקוצים שבהם אתה דוקר את העיניים שלך כדי לא לראות. שכל מה שרצית הוא רק מבט אוהב אחד. אחד. 

בוא וקח את הלב, ילד שלי,

כשאתה יושב על ספסל, מסתכל בבוז על אבא שלך בוכה לך את הנשמה שלו, ואין לך טיפת חמלה לתת לו, אחרי שעזב אותך לבד. 

אני יודע שאתה צריך קצת לב לעצמך. היית רוצה לקרב אותו, לעזור. אבל זה אבא שלך, איך יכול להיות שהוא בוכה ומבקש סליחה.

הוא זה שהיה צריך להיות שם בשבילך. איך יכול להיות שהוא זה שבוכה לך עכשיו, במקום שתהיה זה אתה.

ואתה פתאום קולט שהפעם הראשונה הזו שהוא בכה מולך זה רק בגלל שהוא רצה את החמלה שלך.

טו לייט... עכשיו הדפסת במדפסת: רגש=מניפולציה, קח גם סבלנות כדי שתוכל להתעלם ממנו באדישות מעתה והלאה.

בוא וקח את הרצון, ילד שלי,

להמשיך עוד יום, רק עוד יום בויכוחים האינסופיים, האכזריים והמשתקים, שבתוכם איבדת את האמונה והרצון לחיות.

"רק עוד יום, עוד יום אחד וזה יצליח".

גם כשהבלון הנפוח של התקווה כבר יותר דומה לקונדום משומש, בתוכו המיץ של המיץ של התקווה, ששוכבת שם שנים. וזה כבר מסריח לאללה.

בוא וקח את החומות, ילד שלי,

החומות שאתה צריך כדי לבנות את הכלא שיושב בתוך הגיהנום שלך. שם תהיה מוגן לרגע.

שם תוכל סופסוף לארגן בשקט את הצבא שירסק אותך,

שם תוכל להרגיש נוח ללחוץ Cancel על כל הרגשות כאילו לא היו, לבטל, לזלזל, להתכחש להם מעתה והלאה.

בוא וקח את הכוח, ילד שלי,

כוח לעבור את הגיהנום הזה שוב ושוב ושוב בכל דקה ודקה,

יום אחד תגלה או תיזכר שאתה הוא המחזיק את היד של עצמך, ותמיד היית.

גן עדן.

כשאני מרגיש דחוי או מנוצל, או כל רגש או תחושה לא נעימה - אני יודע שהרגע קיבלתי עוד דרך ואפשרות להתקרב אל אבא. הודיה גדולה.

אני נוהג. תודה לאל 🙏🏼

אני נוהג פיכח, תודה לאל 🙏🏼

אני נוהג והראש שלי מורם ומחפש רמזורים, תודה לאל 🙏🏼

אני מסתכל על הרמזורים בעיניים פקוחות, מבקש לראות את האור שלהם. תודה לאל 🙏🏼

אני פועל לפי הוראות הרמזור. תודה לאל 🙏🏼

כל רגש, כל כאב הוא רמזור:

דחיה - ירוק, סע למעלה.

ניצול - ירוק, סע למעלה.

וכן הלאה רמזורים..

מקבל הכוונה וכיוון מה היא הדרך הנכונה לי.

כי דרך ובין ההסתרות, ההעלמות, הנפלאות והמרהיבות של ה-עולם הזה, מתגלה האור של אבא יתברך. ומלמד אותי ברוך, ונועם, איך לאהוב כל נשמה ונשמה שאני זוכה בזכות גדולה לפגוש בדרך, לאהוב אותה בשפתה, בדרך שלה, באהבה גדולה;

מביט לך עכשיו עמוק בעיניים, וכמו מסע בחללית נכנס יותר ויותר קרוב ועמוק פנימה, מעבר למסכות הצבעוניות, המופלאות והמהממות, עמוק לתוך הנופים המרהיבים של הנשמה, נוחת על איזה כוכב כדי לבקר ולטייל בו ברוך ובעונג ובאהבת אינסוף, ושם כמו יהלום אני חופר מהאדמה או פשוט מוצא מונח על הקרקע - את החיבור העמוק ביותר שאני יכול למצוא, קושר אותו חזק ללב שלי ואז קורא : Beam me up Scottie! חזרה לחללית...יחד איתך.

כי כל ענף נמשך משורש, והכל הוא דרך מופלאה לדבקות ואהבת הכל יכול.

שתהיה לנו שנה חדשה ונפלאה, שנה-של שינוי ו-התמדה.

ב-לקבל על מנת להשפיע, שפע דרך דרכים חדשות מרהיבות, מחברות אינסוף חיבורים, נעימות מנעימות ללב ולנשמה 💜

באת ללמוד.

אנשים/נשים שקוראים לעצמכם מזוכיסטים/יות,

האם אתם נהנים מעצם הכאב והסבל, והעונג מגיע אליכם בזמן קבלת הכאב עצמו?

או שאתם נהנים מההקלה של אחרי הכאב - ש-העונג יכול להיות שמגיע בזמן קבלת הכאב, או אחרי שהסתיים הכאב, אבל עצם התענוג הוא מ-לדעת שהכאב עומד להסתיים או הסתיים.

מה דעתכם?