למצוא את המופלא

אחה"צ קבענו להיפגש למטה, 

שעה לפני הדמדומים - לא מואר מדי, לא חשוך מדי.

 

הגעתי אליך וראיתי שיש לי עוד כמה דקות, אז עשיתי סיבוב קצר מסביב...

ילדים רצים בשביל, אנשים עייפים עם כלבים מלאי אנרגיה מטיילים ברחוב, תיכוניסטים מתנשקים על הגדר.

 

כשחזרתי ראיתי אותך למטה. מחכה. קצת עצבנית, מתוחה או עייפה,

תוך כדי שאני מתקרב אליך סקרתי אותך מרחוק, מלמעלה למטה, שוב ושוב.

לבושה בשמלה קלילה שמבליטה כל פרט חשוב בגוף היפה הזה שלך...

אני זוכר שאת שונאת שמלות, לא אוהבת שרואים לך את הרגליים חשופות,

ועוד יותר את שונאת שהכל פתוח לך מלמטה, ללכת בלי תחתונים כשהרוח מלטפת לך את כל החורים,

ככה את מרגישה חסרת שליטה לחלוטין. 

כל המחשבות האלו כנראה שעבר לשנינו בראש באותו הזמן, כי כשהרגשת אותי מגיע... הרמת אליי את העיניים, ואז מיד השפלת אותן בלי להניד עפעף.

 

הגעתי עד אליך והמשכתי ללכת, סימנתי לך לבוא איתי, ואת מצטרפת.

משם, שלובי זרוע, עד לבית קפה הקרוב ביותר...

המארחת כיוונה אותנו להתיישב ליד שולחן, במקום שנבחר היטב והוזמן בטלפון - מול השדרה.

כשהבנת איפה אנחנו עומדים לשבת ניסית למחות באמצעות כמה קולות שיצרת והנפות ידיים לא מובנות, אבל זה לא עזר לך.

את עוד לא מעיזה להסתכל בי, למרות שתפסתי אותך מציצה כשחשבת שאני לא רואה.

מחייך חיוך של סיפוק.

 

מדברים בשקט, המלצרית באה והולכת, מביאה לנו את מה שביקשנו,

אחרי שאכלנו ושתינו, הזמנתי קינוח, ואז הרגשתי אותך מתחילה להזיע, את הרגליים שלך נלחצות האחת לשניה ואת הגרון שלך שמתייבש.

אני נועץ בך מבט לתוך העיניים, ואת בתגובה מפנה את המבט שלך... אלא שאז אני מבין ששכחת מה זה אומר... או שהחלטת להשכיח מעצמך.

אני ממשיך להסתכל בך, לחדור אותך במבט שלי. מחכה שתסתכלי עליי, וכשאני רואה שאת עדיין מסרבת להסתכל לכיוון שלי, אני מקרב את הראש שלי לשלך, ולוחש לך באוזן: "את יודעת שזה יותר כואב כשאת לא מסתכלת".

ואז את כנראה פתאום נזכרת, ומסובבת את הראש אליי, ומסתכלת עליי בכעס... "אל תכעסי, זה מה שאת רצית"... ואת נמסה לתוך כסא בית הקפה, כשאת רואה אותי נושך באיטיות את השפה שלי, העיניים שלי רושפות אליך.

 

זה עשה את העבודה,

אני ממשיך להסתכל עליך, רואה אותך זזה בכיסא שלך בחוסר נוחות, מפשקת שתי רגליים סרבניות, עד שהן נוגעות במשענות משני הצדדים,

בדיוק כמו שסיכמנו.

 

את יודעת שעכשיו זמן הבדיקה. כמו שקבענו.

אז אני מתחיל, 

מקרב את הכיסא שלי לשלך, עד שהם שניהם נוגעים,

אני ממשיך להסתכל עליך כל הזמן כשאת זזה בכיסא שלך, בהתרגשות מוסברת מאוד...

"מבט אליי, אם את מסיטה את העיניים זה יכאב, את זוכרת.",

"מוכנה?!" אני שואל, מעמיק את החדירה של המבט שלי לעיניך,

 

ואת, בתמורה, משעשעת אותי מאוד כשאת מתרגלת את מסיכת הנונשלנטיות המוכרת-מזויפת שלך,

כאילו זה לא נוגע לך ולא מזיז לך... תיכף נבדוק עד כמה זה מזיז.

עונה לי ביובש "מוכנה".

 

אז אני מחייך אליך שוב וממשיך;

לאט מפשיל את שני השרוולים של החולצה שלי,

היד שלי יורדת לאט לאט מול עיניך, אל מתחת לשולחן,

אני ממשיך להסתכל עליך, רואה אותך מתפתלת.

וכשהיד שלי כבר מלטפת לך את השמלה כדי להרים אותה,

את פתאום צועקת "רגע!" 

נזכרת איפה את נמצאת וממשיכה בלחישה חזקה "יש פה מישהו מהעבודה שלי! אנחנו לא עושים את זה פה עכשיו!"

אבל לפני שאת מספיקה להבין מה קורה, אני שם יד מאחורי הגב שלך, מקרב ומרסן אותך,

מפתיע אותך כשהלשון שלי חודרת בין השפתיים שלך, משתיקה אותך בלהט,

ואחרי כמה שניות, כשאת נרגעת, אני מנתק את הפה שלי משלך,

רק כדי להסתכל לתוך העיניים שלך כשהאף שלי נוגע באף שלך, נושם אותך, 

 

"איפה??

וואלה? זה מישהו שאני מכיר?"

 

אני רואה אותך נרגעת,

את כנראה חושבת שאני עומד לחכות לתשובה שלך,

אולי אפילו להתחשב בנתון החדש המפתיע הזה ולוותר לך, כשאני רואה אותך מהרהרת רגע,

אבל אני לא באמת מתכוון לחכות,

אלא לוחש לך לתוך הפה החמוד הזה שלך, ומחייך: "אז הוא הולך ממש להנות ממה שיקרה פה עכשיו".

 

ובאותה השניה משתמש ביד שכבר מחזיקה בגב שלי... מקרב אותך אליי בכוח,

העיניים שלנו צמודות, בוערות,

וביד השניה שלי, שכבר היתה מתחת לשולחן, 

מרים במהירות את שולי השמלה שלך, כמעט קורע אותה בדרך

את כמובן בלי תחתונים, רטובה כמו נהר,

עוד מספיקה לומא לי "לא!" נחוש,

אבל זה כבר מאוחר מדי

 

שתי אצבעות כבר מכוונות לתוכך,

אצבע אחת לחור הקדמי,

אצבע אחת לחור האחורי,

 

אני חודר אליך לשני החורים בבת אחת, 

את נאנקת בקול רם,

כל מה שסביבך נשכח לחלוטין,

כל התרוצים שמסבירים למה אני לא צריך לבצע את הבדיקה שלך עכשיו עכשיו נעלמו,

ואין שום דבר שעוצר מבעדי לחפור בך,

את כבר מתפתלת בכיסא שלך בכאב ותענוג,

 

כל הזמן הזה מסתכל עמוק לתוכך,

את יודעת שאת צריכה להסתכל רק לתוך העיניים שלי, אבל את לא מסוגלת להישיר מבט,

העיניים שלך משתוללות, ואני רואה בהן את כל מה שאת עוברת בתוכך,

חוץ משברירי השניה שבהם המבט שלך קופץ,

רואה אותך מתהפכת מול העיניים שלי,

המסיכה הנונשלנטית-המתעלמת נעלמה, 

ובמקומה מופיעה את האמיתית, הסבל והתענוג שלך חרוטים בפנייך, בלי שאת מסוגלת להסתיר אותם, במבט שלך מתערבבים תשוקה וזעם מטורפים.

"או, שלום לך, ברוכה הבאה... עכשיו את כולך כאן, הגיע הזמן באמת"

 

יושבים בבית הקפה, השמש כבר התחילה לשקוע,

כנראה שהיה מי שהרגיש את הדרמה הקטנה שהתחוללה, כי סביבנו נהיה שקט,

היד שלי מתחת לשמלה שלך, מחוברת לתוכך,

העיניים שלי מרותכות לשלך, 

ואת כולך פתוחה מולי מטפטפת מכל החורים,

הגוף שלך נפתח אליי מזמן,

עכשיו פתחתי לך גם את הנשמה.

 

זהו, הבדיקה הסתיימה.

כמו שחדרתי אליך, אני מוציא את שתי האצבעות שלי מתוכך באחת,

את שוב נאנקת בקול רם, לא מצליחה להישיר אליי מבט,

ואני מתחיל לצייר באוויר מסלול ארוך ובלתי נראה עם שתי האצבעות שלי,

עד שאני מצמיד אותן לאף הקטן החמוד והכועס שלך...

 

שכל בית הקפה יריח