"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
שלוש שנים. שלוש שנים בדיוק.
אני זוכרת את היד רועדת על עכבר המחשב. אני זוכרת את גופי נע בחוסר נוחות על כיסא חדר העבודה. אני זוכרת את התריסים המוגפים היטב לבל ייראה אור המסך בחוץ. אני כבר גדולה מספיק כדי לדעת שאלוהים והשמים לא יפלו, אבל יש בי תקווה קטנה שמאורע דרמטי כלשהו יקטע את המעשה הכפרני שאני עומדת לעשות.
אחרי כמה דקות, היד כבר לא רעדה. כזקנה ובקיאה גלשתי אל החילול המקודש שלי. פתחתי קובץ וורד והקלדתי לתוכו את עצמי. כתבתי לי על ההליכה מארצי. ממולדתי. מבית אבי. הדמעות שטפו את פני כשכתבתי על ההליכה אל עצמי. ממני, אליי.
כן, כבר העזתי קודם לכן להרים פעם טלפון בשבת, ברגע של שפל גדול. כבר חוויתי תקופה של כעס על אלוהים בה כמרד מחוצף הייתי חותכת את נייר הטואלט בשירותים ולא משתמשת בזה החתוך. אבל החלטה מודעת של "להפסיק לשמור" קיבלתי באותה שבת פרשת 'לך לך' ה'תשעה.
לרש"י קשה עם כפל המילים 'לך, לך', אז הוא מפרש: להנאתך ולטובתך. האם הלכתי להנאתי? כן. האם היה זה לטובתי? נראה שלא. כמשוגעת ממראה עיניי, כסומא באפילה, צו פנימי חזק ממני הוליך אותי הרחק הרחק מבית אבי.
איש לא הראה לי את הארץ אליה עליי ללכת. אני תועה במדבר ארבעים ימים וארבעים לילות וארבעים שנה. ממיתה עצמי באוהלו של הסיטרא אחרא. עיני עיני יורדה מים ורחוק ממני מנחם. אבי ואמי עזבוני ויהוה לא יאספני. אני נוסקת שמים ומציעה שאול והוא איננו, ידו לא מנחה אותי וימינו לא אוחזת בי. אני מבינה שחופשי? זה לגמרי לבד. בודד. מבודד.
אז לפעמים אני נופלת, ולפעמים קמה, לפעמים הירידה היא לצורך ירידה, ולפעמים גם העליה היא לצורך ירידה, ולפעמים אני יושבת בשולחן השבת האלטרנטיבי שלי, מתרפקת על הגירסא דינקותא של יה ריבון ומתנדנדת בשירת יה אכסוף, מבחינה בקצה העין בביתי המתבוננת באמא הכופרת שלה ששרה בדביקות, ומבקשת מאלוהי כל הרוחות שיעיר אותי מהחלום הרע הזה.