היא

מצחיק. דווקא היום אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון בבלוג, קראתי מעט במקרה על אלבום הבוסה נובה הנהדר של סינטרה וג'ובים וגיליתי שבפורטוגזית יש מילה שכנראה מכוונת לתיאור התחושה המדוייקת שתיארתי. נתתי לה כותרת וייחדתי לה את הפוסט השני בבלוג שסביר שיהיה האחרון. 

הייתכן? 

הזמן מתעתע. אבל עוד מעט תושלמנה שנתיים מהניתוק. 

ואני חי את חיי כרגיל. וחושב עליה הרבה פחות. 

ובכל זאת לא מעט. 

אם חודשים ארוכים הכל הזכיר אותה הרי שהיום יכולים לעבור ימים ארוכים מבלי שאחשוב עליה באמת.

המוזרה שבתחושות, הצורבת שבהבנות, היא ההכרה שעצוב לי להבין שאני חושב עליה פחות. אני לא רוצה שדמותה תימג, ריחה יתנדף, זכרונה יימחה ולא יישאר לי ממנה דבר. כלום עדיף היה שיימחק הזיכרון ועימו שרידי קירבה, הרפתקה ותשוקה אסורה או שמא עדיף לשמרו, לספוג את הכאב הנמשך אך להנות מזיכרונות מתוקים שהחמיצו, רגעים לוהטים שהצטננו? 

היא לא הייתה לי סתם כלבה. היא הייתה ילדונת יפה עד כאב, שנרעדה למגע ידי והאירה את חיי המשמימים.

תחושות ההחמצה והאבדן עודן חיות בקרבי. האם היה הדבר שונה לו באמת בחרה להפרד? האם העובדה כי הניתוק נכפה עליה למעשה מקשה עליי להפרד מדמותה לנצח? האם זו העובדה שהיא עדיין כה קרובה פיזית מדי יום? אין להשיב, אין לדעת. 

דיכאון פרטי עטוף בדיכאון מדינתי.