היא

שהחלל עודו משמעותי כל כך. שהפצע שהגליד ונרפא לגמרי עודו שותת דם. 

אף שאני לא מתקשה לחיות בלעדיה.

אף שאני מעריך שהיא עצמה כבר לא תוכל למלא את אותו חלל תמידי. גם לו הייתה רוצה. כי הבסיס אבד.

כלום נגזר עליי לחיות עם חלל שאין למלאו. עד מתי בעצם? עד בלי די? 

בלוגון קטן ומיותר פתחתי. 

בגללה. או ליתר דיוק בשל אדי זיכרון הקשר שלנו. 

והייתה לי איזו תחושה יומרנית של ייחוד. 

ומאז כל יומיים אני נתקל כאן בפוסט או בבלוג שמיוחד לאותה תוגת געגוע בוריאציה כזו או אחרת. 

בעיקר אם לא רק מפיות בנות המין היפה. 

אולי בכך הייחוד שהתיימרתי לחוש... שאני בולט בין הגברים בהבעת הרגש הזה? האם הרגש הזה נשי? או שמא רק הבחירה להביע אותו? 

ועם זאת ובמקביל דווקא דמותה הולכת ונמוגה ואינה מעוררת עוד אותה ערגה. נראה מה יילד יום. 

מצחיק. דווקא היום אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון בבלוג, קראתי מעט במקרה על אלבום הבוסה נובה הנהדר של סינטרה וג'ובים וגיליתי שבפורטוגזית יש מילה שכנראה מכוונת לתיאור התחושה המדוייקת שתיארתי. נתתי לה כותרת וייחדתי לה את הפוסט השני בבלוג שסביר שיהיה האחרון. 

הייתכן? 

הזמן מתעתע. אבל עוד מעט תושלמנה שנתיים מהניתוק. 

ואני חי את חיי כרגיל. וחושב עליה הרבה פחות. 

ובכל זאת לא מעט. 

אם חודשים ארוכים הכל הזכיר אותה הרי שהיום יכולים לעבור ימים ארוכים מבלי שאחשוב עליה באמת.

המוזרה שבתחושות, הצורבת שבהבנות, היא ההכרה שעצוב לי להבין שאני חושב עליה פחות. אני לא רוצה שדמותה תימג, ריחה יתנדף, זכרונה יימחה ולא יישאר לי ממנה דבר. כלום עדיף היה שיימחק הזיכרון ועימו שרידי קירבה, הרפתקה ותשוקה אסורה או שמא עדיף לשמרו, לספוג את הכאב הנמשך אך להנות מזיכרונות מתוקים שהחמיצו, רגעים לוהטים שהצטננו? 

היא לא הייתה לי סתם כלבה. היא הייתה ילדונת יפה עד כאב, שנרעדה למגע ידי והאירה את חיי המשמימים.

תחושות ההחמצה והאבדן עודן חיות בקרבי. האם היה הדבר שונה לו באמת בחרה להפרד? האם העובדה כי הניתוק נכפה עליה למעשה מקשה עליי להפרד מדמותה לנצח? האם זו העובדה שהיא עדיין כה קרובה פיזית מדי יום? אין להשיב, אין לדעת. 

דיכאון פרטי עטוף בדיכאון מדינתי.