היא

שהחלל עודו משמעותי כל כך. שהפצע שהגליד ונרפא לגמרי עודו שותת דם. 

אף שאני לא מתקשה לחיות בלעדיה.

אף שאני מעריך שהיא עצמה כבר לא תוכל למלא את אותו חלל תמידי. גם לו הייתה רוצה. כי הבסיס אבד.

כלום נגזר עליי לחיות עם חלל שאין למלאו. עד מתי בעצם? עד בלי די?