היא

בלוגון קטן ומיותר פתחתי. 

בגללה. או ליתר דיוק בשל אדי זיכרון הקשר שלנו. 

והייתה לי איזו תחושה יומרנית של ייחוד. 

ומאז כל יומיים אני נתקל כאן בפוסט או בבלוג שמיוחד לאותה תוגת געגוע בוריאציה כזו או אחרת. 

בעיקר אם לא רק מפיות בנות המין היפה. 

אולי בכך הייחוד שהתיימרתי לחוש... שאני בולט בין הגברים בהבעת הרגש הזה? האם הרגש הזה נשי? או שמא רק הבחירה להביע אותו? 

ועם זאת ובמקביל דווקא דמותה הולכת ונמוגה ואינה מעוררת עוד אותה ערגה. נראה מה יילד יום.