REBIRTH OF BENT

https://www.ha-makom.co.il/post-masha-telegram-new/

----------------------

במשך זמן הייתי חלק מכמה קבוצות שכאילו, כדי לודא שלא עולות תמונות שצילמתי, של אנשים שאני מכיר.

זה היה מגעיל, והכרחי עבורי.

חלק מההאטה שלי בצילום היה הפורומים האילו, מה שייחד וחידד את הגועל בפורומים האילו, היה שמעלי התמונות פורום, טרחו לקשר בין התמונות לפרופילים של הא.נשים במדיה חברתית. כאילו לא מספיק התמונה גם הוסיפו את הקישור.

עד היום, לא ראיתי תמונה שלי באף פורום שכזה (כן נגנבו תמונות שלי אני חושב שמכאן ומפטלייף והסתובבו בפורומים של בדס"ם).

ושמח להגיד שלא ראיתי תמונות עם קישור לפרופילים כאן בכלל, וגם לא לא.נשים מכאן שאני מכיר.

לפני כמה ימים ההודעה המשמחת הזו חיכתה בקבוצה הגדולה שבהן.

רק שאני תוהה, כמה זמן עד שיצוצו עוד שכאילו.

מחשבות על העולם הצילומי, על ההנאה של היופי הטמון באנשים, והחיים בכלל.

---------------

וכן זה מתקשר אצלי בראש, לפוסט המבחיל על האפסים כאן, שחלקו בינהם תמונות שנשלחו אליהם בפרטי.

-------------

יש סט שצילמתי די מזמן, שאני ממש אוהב, שלא העלתי תמונה אחת ממנו, בין השאר כי באישור המודלית הוא צולם כולו בפנים חשופות, ואני לא מרגיש שיהיה נכון לשים אותו בחוץ.

מהצד השני, אולי אסיים לערוך אותו פעם , ואשלח לה :)

___________

צילום זה רק חלק ממה שכרגע נמצא ב STOP,  מוזר, ועדיין טוב.

-----------

היה סבב שלם של מחשבות קיומיות בזמן האחרון, יום הולדת 50 מתקרב, לא נתפס לי בראש. ומורגש לי בראש.

__________

יאללה, חזרה לדברים אחרים.

סוף שבוע נפלא לכולם

היו בה מעט אנשים, הדור ההוא לא נותר בו רבים, הדור שגידל אותי.

הבטתי בקהל, היום שם רבים שהכרתי מפעם, רק שרובם היו בפעם ילדים, ועכשיו א. נשים, בוגרים. 

הייתי שם לבד, זוכר איש ענק קטן, שהיה אדם שלימד אותי לא מעט, ונתן לי מתנה גדולה אחת. 

ביום עם עננים, עם כובע טיולים, בהלוויה קטנה, הייתי עם המחשבות שלי. והיה שם פתאום המון אחורה להביט בו, והקדימה נראה פתאום קצר. 

עוד מעט מחליף קידומת, והשנה הזו פתאום זזה אחרת מכל מה שציפיתי. 

מוזר, אין פואנטה. 

היום אחרי שיחה מלבבת עם חברה שהכרתי פה, לאחר שנים של נתק, קצת ריכלנו על הקורה פה.

ועכשיו אני תוהה, האם עייפתי מכאן?

המון ממני נמצא פה, המון. 

ולא לכתוב, לפרסם, לצלם, להגיב, לקרוא אפילו זה לא אני, ובכל זאת. 

אז אני תוהה, למה הריחוק, והאם הוא מעצמי פה או מפה בעצמי. 

אני רוצה לשחק, 

תקראי לי אדוני ראש הממשלה, 

ותהיי שלי הו פסיכו שלי, כל המא איי וביי אואץ שלך.

ותודה על הצחוק

היום נזכרתי בשמו, מאיפה זה בא אני לא יודע, די הדחקתי שנים, יוסי, יוסף, את הפנים אני זוכר, לתמיד, כמו גם את הידיים אוחזות בהגה.

השאר לא לפה. 

אבל זה היה מוזר, וגם יותר מוזר היה לחשוב שעוד רגע 30 שנים, או שכבר עברו 30 שנה, מהרגע של התאונה, של ילד בן 20 מת מול העיניים של בן ה 19.  

של ההלוויה אחרי, ניחום אבלים, ואז חזרה למין שיגרה, ושיכחה מבחירה.

לפני זמן עשיתי איבחון להפרעת קשב, בגילי, כן, זה התפרץ לרמה שהייתי חייב כבר. בזמן השיח המעמיק עם הפסיכיאטר הגענו לשם, למקומות האילו של הכאב שהיו מולי בצה"ל, והיו כמה, ועוד כמה.

היה מרגיע מעט באישוש שלו שאני לא סוחב פוסט טראומה, ואם זאת אני כן. 

הוא רק פנים, של נהג, שבחרתי לשכוח את שמו 30 שנה, ועכשיו אני זוכר. 

ויחד איתו אחרים, וזכרונות ירוק זית, ונרות ליום אחד, לתמיד. 

השינה לא מגיעה

המודלית ביקשה שאוסיף חותמת שלי.

חמודה.

אני שונא את החתימה הישנה שלי, היא גדולה מדי ולא נדרשת, אז ניסיון חדש, בשחור לבן וצבע לתמונה שאני לא מאמין שלא ערכתי, והקטע, יש עוד כאילו.

מה אומרים? איך חותמת המים?

מי רוצה בונוס?

עכשיו, שוב. 

אבל במחשבות, עדיין צפות סביב חלומות של לפני קורונה, והמימוש שיגיע לאחר.

יש להם צורות מוזרות לחלומות. 

חלקן מיניות. 

חלקן צילומיות. 

חלק עם פנים ברורות להפליא. 

חלקן רק שלי, איתי ואני לבד. 

אבל הכי טובות שבהן כוללות את החיבוק של אחרי. 

לקחת יום חופש כדי לנשום את המרחבים ולייצור

אני מרוצה מעצמי