כשגזרתי על עצמי שתיקה בפורומים,
חשבתי שיהיה לי קשה להחזיק מעמד,
ואני מופתע,
בכלל לא למעט מקרים בודדים.
אילו?
למעשה גיליתי לאכזבתי העצמית, כי לא לכתוב את הטוב והנעים אין לי בעיה, אני לא מחמיא ולא מחייך, לא עוקץ ולא מגיב לטוב, וזה לא קשה, במעט המקרים שיש משהו ממש יוצא מין הכלל אני מוצא דרכים אחרות להעביר את התחושה, במילה אישית או בבלוג (מילה אישית הפכה קשה עם אובדן הזהב, אבל אני לא אחדש את הזהב עד יבוא יום) אבל זה לא חסר לי.
מה חסר לי, להגיב למספרים טיפשים, מחרחרי ריב, אנשי מדון וחסרי תרבות .....
מה שכמובן הופך אותי מיד לאחד מהם.
או לא?
אני פשוט המום מההבנה כי חסר לי למסור למספר חוכמולוגים את ההנאה של לדעת בדיוק, מה אני חושב עליהם, על דעתם, ועל מה שהם כתבו.
אנשים שאני לא מכבד, לא מעריך ולא שם עליהם זין (וכנראה ההרגשה הדדית).
זה מוזר לי בטירוף.
ואני תוהה, האם רוב תגובותי היו שליליות כול הזמן הזה שבו הגבתי חופשי?
האם לא חלקתי בצורה חיובית ידע?
למה אני לא מתגעגע לדברים הטובים המעטים שהיו שם???
---------------------
טיצ'ר עומד להעביר הרצאה על קשירות במרכז הגאה, אם למשהוא עדיין יש חשק ללמוד אחרי הפארסה שמופיעה באלפוני.
אני ממש שוקל להגיע.
למי שאין דרך למצוא את הפרטים, תשאלו ואני אעתיק 😄
לפני 12 שנים. 1 בפברואר 2012 בשעה 19:44
