זה סוג של טקס שלא נגמר, המדידה היומית בבוקר.
אחרי החפיפה והייבוש של שערה, הוא מעביר את ידיו העורגות על שיערה ומותח את צמתה.
האנחה היומית מפיה לא מאחרת לבוא.
מושך את שיערה, עד שראשה נשען על אותו חור שדרכו הוא שורג את שיערה.
בצידו השני של הלוח, היא יודעת, הרכיב סרט מדידה, ואחרי כמה שניות מגיעה אותה מתיחה תקיפה, שמושכת את שיערה לאחור, ואחריה היא תשמע את אורכו של שיערה.
וההסכם שבינהם, ישוט שוב בראשה, והציפייה תבנה כאב בטן מוחשי בבטנה.
כבר תקופה ארוכה הוא אינו קורא את האורך קודם, אלא מתחיל בכמה חסר, וכך המספר ירד לו מחמישה סניטמטר כבר שלושים וחמישה סנטימטר, לשלושה סנטימטר שיערך אורכו שלושים ושבע סנטימטר, לשניים ושלושים ושמונה, לפחות מסנטימטר ורק עוד קצת, וכבר כך הוא כבר ימים מורטי עצבים, כמעט ארבעים.
וכך הוא מודד וקורא, קורא וקורע את נשמתה, את גופה, את דימיונה כי כשיגיע הארבעים, היא חולמת שהוא אפילו לא יקרא, ולא יגיד כלום והיא תרגיש את אבחת הסכין על לוח העץ, או את הסניפ של המספריים כשהוא יגזור את שערה.
ואחר כך, אחר כך יוותר רק הזמן שבו הוא ישזור משיערה חבל, חבל כה אישי שרק היא תכרך בו, וכשהיא תהיה כך קשורה, היא תהייה סוף סוף לשלו.