את יודעת קטנה שלי? חסר לי משהו.
חסר לי את הילדה הקטנה והנבוכה שלי מולי.
את הליטוף הזה בצוואר, שמעביר לך זרמים ושם אותך במקום הזה. אותו ליטוף שלוקח עלייך בעלות.
חסר לי את העיניים הרעבות והכנועות שלך, שכל כך רוצות להכיל אותי, כל כך מתחננות שאהיה גאה בך, קטנטונת.
וממש, אבל ממש ממש, חסר לי לראות אותך ככה, ילדה יפה שלי.
כן, כן, את יודעת איך.
כשהילדה היפה שלי, הופכת ללכלוכית קטנה ומטונפת. כשהפנים שלך מכוסות ברוק, בזרע שלי ובדמעות שלך, אני יודע שאנחנו במקום הכי קרוב שיכול להיות.
כשאת נחנקת ומכילה את כל זה למעני, אני יודע, יודע שאת שלי, בשבילי ולמעני.
וגם אני בשבילך, שלך ולמענך, וגם עמוק בתוכך.
והמקום הזה, כשאת כל כך חופשיה להיות מי שאת, מה שאת, הוא בעצם המקום הכי יפה ומטריף שיש.
אבל מה שבאמת חסר לי, קטנה שלי, הוא את החיוך שלך.
אותו חיוך קטן ומתוק, כשאת כורכת את עצמך סביבי ומחבקת אותי חזק חזק, מוודאת שלא אלך לשום מקום. אותו חיוך מתוק של ילדה קטנה ומתוקה, שמרגישה הכי בטוחה בעולם איתי, מולי, למרגלותי, שלי.
ברגע הזה, אני פשוט יודע, שאת הילדה המתוקה שלי.