לאן מכאן

אין פואנטה...

סתם מצלצל טוב.

;)

כל אחד היה מצייר את הקווים שלו

והם היו נפגשים,

בדיוק איפה שהם צריכים.

דיוקן מדוייק שלך,

איצייר רק אחרי שראיתי אותך,

לא לפני.

כשאתה מונוגמי במהות שלך

אבל הזמן (והניסיון), מלמדים אותך שלא תוכל לעולם להיות שלם מול האישה שאיתך.

זה ריקוד של חיים שלמים

בין שני חצאים

שהם אתה.

לקחת אותך מתוך חיי יומיום דורשים,

בהם את מנהלת את החיים שלך ואת חייהם של אחרים.

לפסל אותך, בדמותך הפנימית האמיתית, כחימר בידיי,

להוציא ממך יצירת אומנות להתגאות בה.

ואז, לשמור עליך מכל משמר.

להבין כמה שביר הוא החרס, הנותן את עצמו ככלי.

תחושת שייכות, שיש בה למלא עולם ומלואו, 

המאפשר לעולם היומיומי להיות ''המקביל''.

If you want to be owned by someone

First own yourself.

אל תהיי בלון ברוח

דעי את עצמך

דעי את רצונך

.ואז, בואי

כדי שאינסוף אור

ימלא את המרחב

אז מה יקרה שנתחבר ?

השמש תחוויר מול אור הירח...?

ואולי מעולם לא חיפשתי חוף

אלא את עומקו של האוקיאנוס

                ופלים בטעם לימון של ''מן''

איך נפלו גיבורים.

מי שמגיע לכאן on and off

לאורך שנים 

מוצא לפעמים אנשים מוכרים.

אך לא פעם, הם כבר לא עם אותם הפנים.

פרספקטיבה יפה ומיוחדת להבין, איך אנחנו כל הזמן משתנים.

ובתוך השינוי המתמיד הזה

נטוע חזק צורך שלא משתנה ולא זז ממקומו,

רצון בסיסי ועמוק 

לחיות.

לפעמים זה פשוט

ועדיין, כל כך יפה לראות .

כי אנשים עמוקים טובעים ברדודים