לפעמים אני אחוזת קינאה באנשים כמו הסוררת בגלל היכולת שלהם להביע את עצמם בצורה מהירה וקלילה. (שלא לדבר על קולחת ומשעשעת) בבלוג האחרון שלה נאמר שלוקח לה חמש דק' תמימות לכתוב כל פוסט. 5 דק' שלמות! מי ישמע. (כפרה עליך סוררת, רק לא להפסיק לכתוב, תשקיעי בנו 10 דק' ביום, מה יש)
ואני? המילים רובצות לי על הלב, ולרוב אני במלחמה איתן, מנסה להכניע אותן, שייצאו כבר החוצה. שאוכל לנשום.
כל הכאב עומד ביני לבין המילים. כשהן יוצאות, לפעמים אחרי דקות ארוכות או שעות של מאמץ, הכאב מתעמעם, אני מובנת.
נפגשת איתו ברבנות. יעיל כהרגלו הוא כבר עומד באחד התורים האינסופיים שם. חיוך, נשיקה על הלחי.
אני בוחנת את הזוגות הבאים. מי נראה מאושר, מחייך, מי עצוב, עצבני. מסווגת אותם בראשי ל"לפני" ו"אחרי".
מסתכלת על צבעים של תיקים. שלנו כתום. כתום זה התנתקות.
.
.
.
.
על מדרגות הרבנות אנחנו עומדים, ומתחבקים חיבוק של לפני פרידה. הכל נגמר ביננו, למעט בירוקרטיות אחרונות. הכל ברור וידוע ואין שום ניסיון לגנוב עוד רגע או שניים של ביחד. אנחנו כבר לא רוצים. סתם, חיבוק של פרידה בין שני אנשים שפעם היו וכבר לא.
אני לא עצובה. לא. רק תשושה מחודשים ארוכים של שינויים ותהפוכות בחיי. העולם שלי לא התמוטט. אני מבינה את זה היום. הכל פשוט בבניה מחדש. וזה כל כך מעייף.
עכשיו אני רוצה את החיבוק של האיש שלי, חיבוק שמחזיר לי את האוויר כל פעם מחדש ומזכיר לי, לאן אני שייכת.
אה, ורוצה גם חופש. ולישון.
לפני 19 שנים. 10 באוגוסט 2005 בשעה 12:54
