את מסבירה לי שמשהו השתבש בדרך. משהו קרה שגרם לעיוות הזה, שמערבב אצלי אהבה ותשוקה עם כאב והשפלה. את מבטיחה לי שאפשר גם אחרת. את אומרת שצריך למצוא את הנקודה בה הדברים התחלפו ואז אפשר לתקן.
פעם מאוד רציתי לתקן, אבל פחדתי שממש אי אפשר. פחדתי שתיקחי ממני את הדבר שאני כל כך אוהבת, את המקום היחידה בו אני יכולה לגעת בכאב שלי, להרגיש משיכה, תשוקה, לחיות.
פחדתי שתשאירי אותי בלי כלום במקום ואני אוותר ריקה מבפנים.
היום אני יודעת שזה לא עובד ככה. את לא יכולה לקחת ממני דברים עד שלא נכנס משהו אחר, טוב יותר, במקומם. אני לא אצטרך לוותר על הBDSM כי כך צריך, אני לא ארצה בו אם משהו ישתנה בתוכי. פעם פחדתי שזה לא יכול להשתנות. היום אני מפחדת שכן.
בשיחה האחרונה שלנו נגענו בזה, ואמרתי לך שאני לא רוצה. לא רוצה לוותר על המשיכה שלי למקום החולה הזה. לא רוצה לחשוב עליו כעל מחלה. אני רוצה להיות בו וליהנות ממנו, כי שם אני מרגישה כל כך חיה, כל כך נושמת, וכי שם נמצא גם האיש שאני רוצה.
שאלתי אותך מה יקרה אם אני אפסיק לרצות והוא ימשיך. מה אז? יהיה בינינו פער שיכול לפגוע, אולי אפילו לסיים את הקשר שלנו. אמרת לי שזה נכון. ושאולי עכשיו לא הזמן לדבר על זה.
אני מסתכלת על עצמי, ועל האיש שלי, ועל החברים הבודדים אבל הנפלאים שאספתי לעצמי בכלוב. כולנו מודים בינינו לבינינו שזו סוג של "מחלה". הרי כולנו אנשים "נורמליים" שמסתכלים על העולם בעיניים פקוחות ויודעים מה "נכון" ומה לא. ולמרות זאת, כולנו רוצים להיות כאן. בדיוק כאן טוב לנו. גם כשכואב, בעיקר כשכואב.
אני תוהה לפעמים עם עודף המודעות הזה לא פוגע בי בסופו של דבר. לפעמים אני רוצה להבין פחות, אולי אז אני אוכל לחיות בפשטות עם עצמי ועם העולם, אולי אז זה יכאב פחות.
לפני 18 שנים. 27 באוגוסט 2005 בשעה 18:12
