איש אחד נפלא, שאל אותי לא מזמן (לפני חודש וחצי, בדקתי!) אם אני אוהבת את עצמי וממתי אני יודעת את זה. דניאל המתלהמת ענתה מבלי להסס בוודאי שכן: אוהבת את עצמי מאוד, מעריכה את עצמי נורא ויודעת בדיוק מה אני שווה (שזה המון). וכמובן שאני יודעת את זה מאז ומתמיד.
החצי השני שלי, החצי שחושב 24/7, החצי השקול, ההססן, בדק את הנושא וממש לפני יומיים הבנתי שלא, אני לא אוהבת את עצמי. לא ממש, לא כמו שאני, ולא, אני לא יודעת כמה אני שווה, (אם בכלל). וכל מה שאני, היום, הוא אוסף של מחשבות ודעות של אנשים אחרים עלי. טוב אולי לא הכל, אבל הרבה מאוד ממני.
אני רואה את עצמי דרך עיניים של אחרים. אני מתלבשת בערב ומתאפרת ויוצאת ויודעת שאני נראית מצויין בגלל הגברים שמסתכלים עלי. דרך העיניים שלהם אני יפה. באותה קלות דרך העיניים שלהם אני יכולה גם לראות את עצמי כלא מושכת.
אני מוכשרת ומצליחה כי כך הסביבה שלי רואה אותי, כי כך מסבירים לי שאני, אבל מי אני במנותק מהסביבה הזאת?
יש לי חברות שחושבות שאני כיפית וקלילה וקצת מוטרפת, כמה שאני אוהבת את עצמי דרכן!
הידידים שלי לרוב מכירים את הצדדים העמוקים יותר, הכואבים, ופתאום אני דני אחרת.
עכשיו אני יודעת, שאני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי, ומהר! את עצמי, כמו שאני, בטרנינג, בלי איפור, בלי פוזות, הצגות ומשחקים, את עצמי! ככה, פשוט.
פשוט. וכל כך מסובך...
לפני 18 שנים. 12 במאי 2005 בשעה 23:02
