דברים ששמרתי בפנים

אולי הוא אף פעם לא עזב.
יש רק ימים שהם קלים יותר, כמו חולה במחלה כרונית שיש לו ימים טובים ורעים יותר.
הסימפטומים הם לב שבור, בילבול עצום, מצב רוח "ירוד" וראיית שחורות לפרקים
המורפיום שלי הוא הכתיבה, לפעמים היא מקלה.
מה טיב המחלה שלי אני עדיין לא בטוחה.
אם הייתי רוצה להיות נורא טרגית הייתי אומרת אולי "עצם קיומי", שהרי עם עצמי, איתי, קשה לי כל כך...
לפרקים אני נזכרת כמה הרבה יש לי וכמה דברים נפלאים עוד מצפים לי, בהמשך הדרך
כמה שאני צעירה ובריאה ומסוגלת, כמה דימיון שיש לי, לקחת את עצמי למקומות רחוקים, נפלאים. כמה שהכל בידיים שלי, והן חזקות ועושות ויקחו אותי לאן שהדימיון שולח.
אני כותבת ונזכרת שאני כאן כדי ליצור, לחיות, לעשות, להרגיש...גם הכאב הזה הוא חלק מהעניין, ובגלל, ולמרות הכאב, אני אגיע למקומות טובים יותר, אני בטוחה.
זה הכוח המניע שלי היום, למרות שזה רע, למרות שזה סבל, זה לא נותן לי להישאר במקום, להשלים עם בינוניות, להתפשר. זה יביא אותי למחר חדש. נקי יותר, שמח.
רק לא לשכוח את זה. רק לא לשכוח...