דברים ששמרתי בפנים

11 שנה עברו. 11 שנה של הדחקה טוטאלית וכמה ימים של זיכרון חד, טורף, שאינו מניח.
תקיפה מינית. תקיפה שהתבצעה בצורה הכי עדינה שיש, מגע רך. עד היום אני לא יכולה לסבול מגע עדין מדי. קשה לי את זה. מעדיפה אגרסיביות. לא פלא שאני כאן.

אבא של החברה הכי טובה. מלווה אותי הביתה. אני בת 15, חוזרת בלילה ברגל הביתה. הוא במילא הולך בכיוון. מה יותר טבעי מזה? אני בת בית שם הרי, כבר כמה שנים שאנחנו צמודות האחת לשניה, חולקות אחת עם השניה את כל הסודות, כל חלומות, השאיפות...והוא מלווה אותנו תמיד בחיוך, כשאנחנו הולכות יחד לבית ספר, לומדות יחד למבחן, מקפיץ אותנו ברכב כשאנחנו ממהרות. אבא.

11 שנה הדחקתי את מה שקרה בלילה ההוא, לא התלוננתי, לא דיוחתי. לא סיפרתי להורים...לפני 3 חודשים, אחרי שנה של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי וסשן אחד אלים מדי, נזכרתי.
וזה מוזר נורא, כי ניזכרתי ואח"כ שכחתי, ושוב ניזכרתי (הזכירו לי) ושוב שכחתי. אולי 10 פעמים. פשוט לא הצלחתי לזכור את זה.
אבל בימים האחרונים, בתוך המערבולת שאני נמצאת בה, הזכירו לי שוב, והפעם אני לא שוכחת.
לא, הפעם אני חיה כל רגע ורגע מחדש. זיכרון שלא עוזב. רודף אותי עכשיו על כל השנים שהזנחתי, שהתעלמתי ממנו. רודף ואין מנוחה.