כשאתה לא יודע, זה לא מפריע
כשאתה יודע, זה מצריך עוצמות אדירות כדי להתגבר על התחושות של הקנאה והבעלות.
כשאתה שולט שיודע, זה קשה פי אלף. כל עצם בגוף מתחננת לעשות משהו הפוך. לשבור, לנתץ, לקחת את הבעלות חזרה. להפוך את האוייב לאבק. להשפיל אותו. להראות לו מי האלפא שבחבורה.
כל נים בגוף מזכיר לך שכשהוא מפעיל שליטה על מה ששלך, הוא משפיל אותך. וזה בלתי אפשרי לקבל. עם זה אי אפשר להתפשר.
כי אין שוויון, ולא מה שמותר לשולט מותר לנשלטת.
אבל אז אתה נותן למוח לעבוד. ומזכיר לעצמך, שאם אתה אוהב אותה, אתה צריך לתת לה להנות. לתת לה את הסיפוק שהיא צריכה.
אתה מזכיר לעצמך, שבסופו של דבר אתה הזכר אלפא, וההשתובבות שלה שם בחוץ היא לסיפוק צורך נדרש. כמו אוכל, כמו שתייה.
וכלבה מסופקת, היא כלבה שמחה.
ואתה רוצה שהכלבה שלך תהיה שמחה.
וכדי שהכלבה תהיה שמחה, צריך לזרוק לה עצם.
אז שתיהנה עם העצם שלה. שתלקק את העצם ותתענג עליה, ושתחזור לבעליה עם חיוך מרוצה על השפתיים, ושלווה נעימה בלב. כי כשהיא שמחה ומאושרת, כשהיא מסופקת - גם אני מסופק.
מי שאוהב, יודע שאהבה נבנית על יסודות איתנים של תמיכה הדדית, של לדעת לתת לאישיות הנאהבת לפרוח, ללבלב.
מי שאוהב, יודע שאהבה לא שומרים בקופסה קטנה ומחניקה. מי שאוהב יודע שאהבה דורשת תחזוקה, ושלעולם לא נותיר את אותה אהבה בכבלים מרסנים. הכח של האהבה, הוא מה שידע לשמר אותה חזקה ועוצמתית בין בני הזוג.
פוליאמורה, היא ריבוי אהבה. וכדי שהלב יוכל להכיל יותר מאהבה אחת, הוא צריך להיות שלם ולא שבור. הוא צריך להיות רחב, וגדול, ומכיל.
ואתה נשאר שומר, בשבע עיניים, שלא תיפגע, שההשתובבות שלה תותיר אותה שמחה, ושהכלבלבים שמשחקים איתה ידעו לשמור על כבודה ונפשה, וגם על כבודך. ואם הם יטעו לחשוב שניתן לנהוג בה אחרת מאשר במלוא הכבוד וההדר, במלוא ההתחשבות ובתודה על כך שזכו להיות איתה, אתה תקרע אותם לגזרים.
