sweetest perfection

נינה כפרה עליה.
נינה ריצ'י מלווה אותי בבשמיה מגיל 16. את הבושם הנוכחי שלי הכרתי בשנת 1999. זה לפני מלאאאאא זמן.
אני נאמנה לו מאז. כשנגמר בחנויות - קניתי בפרפומריות של הזקנים. כשנגמר אצל הזקנים - קניתי בדיוטי פרי. כשנגמר בדיוטי פרי - קניתי באינטרנט.
עכשיו הבושם שלי חסר בכל האתרים. מצאתי אותו בebay בפאקינג 80$ (שזה יותר יקר מהמחיר שהיה לו ביום שהושק לאויר העולם) באמאזון יש להשיג רק את המינייאטורה שלו ב15$ אבל מה אני אעשה עם 5 מ"ל בושם??? אני מסרבת להכיר בעובדה שאני צריכה להחליף בושם!

אה .. ואם בא לכם לחפש, אולי אתם תמצאו משהו יותר טוב. תודיעו לי !

(השם בכותרת הבלוג) בקבוק כחול עם פקק בצורת כתר ירוק. (אין לי מושג איך שמים פה תמונות).




*זה יצא קצת פוסט של כוסיות - סורי. הנשים בקהל אולי יבינו אותי.

כחלק מהשינוי שאני עוברת אני עוברת גם דירה.
מה שאומר מלא באלגן, מלא זבל ומעט מדי ארגזים.

מי שרוצה לתרום לי ארגזים ריקים ו/או מזמנו הפנוי על מנת לארוז מוזמן ליצור קשר.

יאללה ביי ת"א! (אל תדאגו זה רק זמני)

חג שמח לכולם.
חג אביב (יותר שרב)
חג של ניקיונות וסידורים (אצלי יותר של באלגן)
חג של משפחה (הממ.. טוב זו משפחה אבל לא החלק החביב עלי)

שמתי לב שאני בתקופה של שינוי. מחליפה בית. החלפתי תחום לימודים. החלפתי עיסוק. אפילו home page החלפתי.
כנראה שאני עושה פסח בחיים שלי ולאו דווקא בארונות מטבח.

טוב נו כל אחד והפסח שלו.

אז לכל אחד שיהיה מה שהוא מבקש לעצמו.
ולי, שיעבור בקלות.

איזה שבועיים מטורפים שעברו עלי.
זה התחיל עם כאב גב קטנטן. שהתפתח לכאב גב רציני ואישפוז כפוי אצל אמא. "ביליתי" שם שבוע.
יום אחרי שחזרתי הבייתה פינקתי את עצמי ביום פינוקים. מניקור, פדיקור וקשקשת עם הבנות. היה נפלא ויש לי אחלה מניקור.
באותו הערב כשהתחלתי לחזור לכיוון הבית הרגשתי נפיחות קלה ברגליים. חשבתי לעצמי שזה לא משהו רציני אלא סתם מעודף עמידה על הרגליים. בטח אגיע הבייתה וזה יעבור. איזה יעבור ואיזה נעליים. הגעתי הבייתה הרמתי את המכנס וחשכו עיניי. הרגליים בערך פי 3 מגודלם הטבעי. צבועות בצבע אדום צרחני וכל נגיעה אפילו קלילה בהן גורמות לי להשמיע קולות שרק דוד דאור מסוגל להוציא.
בקיצור במקום קרסוליים יש לי זוג בלונים אדומים. זוועה.
הגעתי למרפאת לילה בעזרתם המדהימה של זוג חבריי המדהימים. שם נמדד לי לחץ דם שגם הוא היה מטורף. 189/95. כן כן אכן מטורף בהתחשב בעובדה שלא סיימתי ריצת מרתון ב5 דקות האחרונות. הרופאה ראתה את הבלונים החדשים שלי וללא כל מחשבה מיותרת אמרה לי לטוס למיון. זחלתי לי למיון. כי אי אפשר לקרוא למה שעשיתי שם הליכה. באותו רגע צב היה מנצח אותי בקלי קלות.
במיון שוב בדקו לחץ דם. הוא ירד טיפה אבל עדיין גרם לאח לעשות פרצוף קצת לחוץ. אז שאלתי אותו איך המניקור והוא אמר שמקסים. הרוטינה הזו די חזרה על עצמה עם כל אחד מהצוות הרפואי שנפגשתי איתו בהמשך.
הרופא הגיע. וגם אמר שהמניקור מקסים. (חבל שלא היו איתי כרטיסי ביקור) בדק אותי קצת. לחץ בדיוק איפה שאמרתי לו שכואב לי ואני שאגתי עד עמקי נשמתי. אחר כך הוא החליט שצריך לקחת לי דם. באופן עקרוני אין לי בעיה עם מחטים רק אני לא אוהבת להיות בצד הנדקר. הרופא לא הסכים איתי והתעקש על בדיקות הדם. ביקשתי לפחות שהאחות תעשה את זה כי ידוע שלאחיות יש יותר ניסיון והן יותר עדינות והוא עדיין לא הסכים איתי. שאלתי אותו שוב איך המניקור והפעם הוא כן הסכים איתי שהמניקור הורס. לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים. חבריי הוצאו אל מחוץ לפרגוד של מיטת המיו שלי ורק צחקו עלי מבחוץ. הם שמעו אותי מתבכיינת. ואיימו שזה ישמש אותם נגדי עד סוף חיי. אני מאמינה להם. באמת התבכיינתי. מחט ראשונה שנכנסה לא מצאה כלום אבל הוא התעקש לחפש. ממש ממש לחפש.(יש לי סימן סגול ענק שמוכיח כמה הוא חיפש) מחט שניה חיפשה די הרבה ובסוף מצאה. בכאבי תופת וחצי עילפון שמעתי את הרופא אומר שמאשפזים אותי. ביקשתי מחלקה סגורה והוא אמר שכבר ישלח לי פסיכיאטר לאיבחון. ( מי אמר שאני לא מתלוצצת עם רופאיי?!)
הרופא אמר לי לא לזוז מהמיטה כי יש לו חשש שזה יכול להיות קריש דם. לא רצוי בגילי לערבב סיגריות וגלולות. לכם אסור לי לזוז מהמיטה. נלקחתי במיטה לכיוון המחלקה. והסניטר לא הסכים לעצור לי לסגריה בדרך. ממש חצוף לדעתי. נכנסתי לרנטגן וכשיצאתי ושאלו אותי איך היה עניתי שאין לי מושג אבל חייכתי. לימדו אותי תמיד לחייך בתמונות. עכשיו הסניטר לקח אותי למחלקה. השעה 2 וחצי לפנות בוקר ואני מגיעה למחלקת פוק. זה השם שהמחלקה קיבלה. כנראה הגענו בשעת החלפת החיתולים לכל הזקנים והריח... טוב נו אתם יכולים לתאר לעתמכם למה המחלקה קיבלה את שמה.
אחרי 4 ימי אישפוז (שכולל בתוכו את הסילבסטר ככה שזה מרגיש הרבה יותר מ4) שוחררתי לביתי. קריש דם זה לא היה. אין להם מושג מה זה כן היה. לכן אני מאמצת את הדיאגנוזה היחידה שקיבלתי עד כה והיא מחברתי הטובה. "השתלטות עויינת של חייזרים על הרגליים". אין סיבה אחרת למראה הנוראי ההוא.
אז עכשיו אני בבית. האדמימות נעלמה לחלוטין ולקחה איתה את הכאב. הנפיחות ירדה בערך בחצי והרופא משפחה כתב לי שבוע חופש מחלה עם רגליים למעלה 😄 אגב גם הוא אהב את המניקור. אני אוהבת את הרופא הזה. אם הייתי רוצה הוא גם היה רושם לי ויאגרה.

עוד שבוע שאני אסיים עם האנטיביוטיקה אני הולכת לחגוג סילבסטר. מי שרוצה מוזמן להצטרף !

פיייי כמה זמן לא ביקרתי כאן.
כמה אבק הצטבר על הבלוג שלי .
יש המון חדש, אבל הכי חשוב מהכל זה שהצלחתי לעזוב את העבודה. כלומר הצלחתי לגרום להם להבין שהם צריכים לפטר אותי.
לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה. מעולם לא פוטרתי ממקום עבודה.
איחרתי. הברזתי. התחצפתי. לא חזרתי למיילים חשובים. סיננתי את הבוס בטלפון. צעקתי על הבוס. ניתקתי לו שיחות טלפון בפנים.
אחרי שבועיים הוא הבין מה הוא צריך לעשות וזימן אותי לשיחה יחד עם הממונה עליו.
בשיחה נאמר לי שהם מרגישים ירידה במוטיבציה שלי (די!!! באמת?!?!) ורוצים לדעת מה קרה.
הסברתי בפשטות שלא קל לי לעבוד כמו פועל תאילנדי 12-13-14 שעות כל יום 6 ימים בשבוע ועוד להיות זמינה 24/7 בנייד.
הסברתי גם שנורא קשה לעבוד עם חוסר קבוע של 15 עובדים במצבת כח האדם שבאחריותי. במקום צוות של 35 יש רק צוות של 20. תאמינו לי שלסגור סידור עבודה זה אחד הסודוקואים הכי קשים בעולם.
סיימנו את השיחה בנימה ידידותית וקבענו שתוך שבוע יקלטו 5 עובדים. פרוייקט לא קל בפני עצמו אבל לא משהו שלא עשיתי בעבר. בנוסף סוכם שיעבירו אלי עוד 2 מנהלי משמרות ממקום אחר. נשמע מבטיח.
עבר לו שבוע וכלום לא השתנה. אני עדיין טחנתי שעות כמו מפגרת. וכששאלתי מה קורה עם כח האדם שהובטח לי נאמר לי שבחודשיים (?!) הקרובים לא יהיה שינוי.
אם מצידם לא יהיה שינוי אז גם מצידי. חזרתי לזריקת הזין הקודמת.
לאחר שבוע נוסף של צעקות וריבים הוחלט לזמן אותי לשיחה נוספת. הפעם עם הסמנכ"ל. הוא דיבר המון על כמה הוא לא מאמין שהוא צריך לעשות את זה, כמה אני חשובה לארגון, כמה ראו אותי מתקדמת, נאום ממש קורע לב. כשנתבקשתי לענות הסברתי שוב את נושא כח האדם ושעות העבודה המטורפות שלי. אמרתי לו שאני בת 29 רווקה ועם אמא פולנייה על הוריד. בקצב הזה אני לא יוצאת. לא מכירה. ובאופן כללי לא מתאים לי עוד שיחות של שעון ביולוגי עם אמא.
הוא החליט שנפרד כידידים. אמרתי שנורא עצוב חתמתי על המסמכים ויצאתי להרים כוסית עם כמה חברים טובים מהעבודה שידעו על כוונותיי לסיים את הקשר עם הארגון.
מאז כל מי שרואה אותי אומר שחזר לי הצבע לפנים. אני כבר לא נראית חיוורת ועייפה. אני מלאת אנרגיות. פשוט טוב לי.
נכון לכרגע לא בא לי לחפש משהו אחר. טוב לי בבית. אין לי מושג מתי יחזור לי החשק לחזור לעבודה אבל בטוח לא בקרוב.

בקיצור יש לי המון זמן פנוי ואני מאושרת.
אני יודעת שזה לא יפה אבל ביקרתי במקום העבודה שלי 3 פעמים מאז שפוטרתי ואני שמחה לבשר שהם קורסים בלעדיי 😄
כל פעם שהגעתי העובדים שלי רק ביקשו שאחזור. הלקוחות אמרו שיכתבו מכתב להנהלה הראשית. ואני רק חייכתי ואמרתי שיהיה בסדר והכל לטובה.
אני יודעת שזה רע מצידי לומר אבל נורא כייף לי לראות מקום שהיה משגשג מאוד בהנהלתי ועכשיו בקושי מצליח לסגור את היום.

זה לקח שבועיים
שבועיים ארוכים, קשים.
הרבה מריבות, המון צעקות. אפילו בכי.
המשפחה התערבה.
החברים עזרו ותמכו.
אבל הצלחתי להתנתק מהוט.

איזה חלום מוזר היה לי עכשיו.
נרדמתי על הספה בסלון ללא תכנון מוקדם.

חלמתי שאני מסיבה כלשהי מזמינה מונית (יש לי רכב מהיום שהוצאתי רישיון) ומגיעה מונית עם נהג בעל מבטא אמריקאי כבד.
שאני באה להכנס למונית אני רואה שיושב מאחור נער בן אולי 19. לבוש כולו לבן עם מוקסינים לבנים כמו של ערסים. בלי גרביים יש לציין והוא בכלל רוסי בלונדיני ילד טוב כזה. הנהג אמר לי שהוא כבר יורד אז זרמתי עם זה.
איך שהתחלנו לנסוע הנער משתלט עלי ואומר שהוא חוטף גם אותי וגם את המונית לחדרה. (WTF) הוא חייב להביא משם משהו נורא חשוב.
זרמנו איתו. (כנראה שלא היה לי משהו אחר לעשות באותו היום רק לנסוע לחדרה.) הנער היה פתאום כל כך קשוח ומרוצה מעצמו.
נסענו לחדרה והנסיעה הייתה נורא נחמדה, עם מוזיקה ועצירות פיפי (כאילו חדרה זה 4 ימי נהיגה ) וכשהגענו הנער שוב נהיה קשוח תופס אותי כאילו יש לו סכין לגרון שלי אבל בעצם אין לו כלום ביד. ומתחיל לכוון את הנהג לאן שהוא צריך.
אנחנו נכנסים לשכונת וילות נקייה כזו, עם בתים לבנים ומלא דשא מקדימה (ככה נראית חדרה?!) תוך כדי אני מרגישה שבעצם לנער אין כלום שהוא יכול לחטוף אותנו איתו. לא סכין, לא אקדח, אפילו לא שוקר חשמלי. ושמתי לב שהנער גם לא כל כך חזק. בכייף אני מורידה אותו.
אמרתי לנהג האמריקאי שינסה לעצור בצד, פתחתי את הדלת וזרקתי את הילד החוצה בקלות לא מוסברת.
הנהג האמריקאי ואני היינו כל כך שמחים אז יצאנו לחגוג באיזה מועדון ממש גרוע. אבל ממש ממש גרוע. היה בו כל הזמן את אותו השיר. הנעימת פתיחה של עספור.

ואז התעוררתי. מצלצול הטלפון (הנעימת פתיחה של עספור), עם 9 שיחות שלא נענו. אני מאחרת לעל האש !!!

מה העניינים? מה קורה ? לא רואים אתכם בכלל .. ככה לא באים לבקר?

היום זה יומו האחרון של שבוע החופש שלי. הייתי צריכה את זה לנשמה. לפני שיצאתי לחופש הרגשתי כמו סמרטוט סחוט ודרוס מרוב שכבר לא היה לי אויר. אבל עכשיו.... אוח כמה שהתמלאתי.
שבוע מופלא היה. התחיל ביום כייף ופינוקים עם אמא, המשיך בנסיעה לצפון לטבילה צוננת בחצבני בחברת אנשים אהובים במיוחד. עשיתי קעקוע חדש, הייתי במועדון חשפנות לראשונה בחיי, ביליתי יום כייף עם אחותי. אבל בעיקר נחתי.
ניתקתי את הטלפון של העבודה ופשוט נחתי. השקט הזה עשה לי טוב.
ברור לי שעכשיו אני נכנסת לחודשיים מוטרפים בעבודה ולא יהיה לי זמן לנשום אבל לפחות אני מגיעה עם מצברים מלאים. מה זה מלאים... יש לי אפילו קצת ברזרבות.
לפני שיצאתי לחופש זימנו אותי האחראים עלי לשיחה. לא ידעתי על מה מדובר וקצת חששתי האמת. לא פחדתי על מקומי אבל תמיד חוששים ממשהו שהוא לא ידוע.
הגעתי לשיחה ואחרי הקדמה די ארוכה התבשרתי שאני מקבלת העלאה בשכר. ככה סתם בלי שביקשתי. מגניב. אמרו לי שמאוד מעריכים את ההשקעה שלי ואת המקצועיות ועוד כל מני שיט אחרים שכבר לא הקשבתי להם. (אני די בטוחה שהם לא אמרו דברים טובים על חלוקת הקשב שלי) אבל זה נחמד ככה סתם באמצע כלום שלוקחים אותי לשיחה ובאמת אומרים לי מה חושבים עלי. אני בטוחה שאם היו אומרים דברים רעים הייתי מדברת אחרת אבל הפעם זה עשה לי טוב.
ראיתי שאני לא משקיעה סתם. שרואים תוצאות גם בדרגים הגבוהים יותר ולא רק מי שעובד איתי צמוד יום יום. יצאתי מחוזקת מהשיחה. ואני בטוחה שאם לא הייתי יוצאת מיד אחריה לשבוע חופש זה היה ממלא לי את המצברים טיפונת. אבל מה זה שיחת עידוד כזו לעומת שבוע של בטן גב???
יאללה עוד כמה שעות ליום חופש הזה. אני הולכת לעשות עם עצמי משהו מועיל.

נשיקות...

נעלמתי קצת.
בהתחלה בכוונה ואחר כך כי זה כבר לא היה חסר לי.
גם עכשיו זה לא ממש חסר לי אבל משום מה חזרתי לכתוב.
עברו עלי המון דברים. חלקים משמחים, חלקם פחות. אבל אני לא מרגישה יותר צורך לחלוק את זה כאן.
מי שאני רוצה שיידע מה קורה איתי יודע.
מי שלא יודע ורוצה לדעת יודע איך להשיג אותי.

נראה לי שבזמן הקרוב אני לא אעדכן כאן. אבל אי אפשר לדעת.

כן יצא קצת מבולבל אבל זה כנראה משקף את המצב שלי בחודשיים האחרונים.

נראה מתי תהיה לי מוזה לכתוב שוב.

מצאתי את השיר שהכי מדבר אלי היום.

&feature=PlayList&p=839D45ADB1AAA854&index=0


I want to get away
I want to fly away