אותנטית איתך

זה נכתב וצריך להיקרא בערבון מוגבל. מעין נסיון של ניתוח התת מודע. מעין התנשאות של חוכמת הבדיעבד… ובכל זאת, ממרום 5.5 השנים שחלפו ראוי שהדברים יכתבו.

כטבעה של כרונולוגיה, נתחיל בהתחלה-

אתה פגשת אותי כשהייתי בפוסט טראומה, אחרי רעידת אדמה ענקית בחיים שלי, שאת התוצאות שלה, כיאה למדחיקה מקצועית שכמוני, עוד לא התחלתי להבין או להרגיש, אבל התת מודע שלי כבר רתח וביעבע, ורק חיכה לרגע הכי פחות מתאים כמובן, בשביל להתפרץ. לא חיפשתי אותך, אבל חיפשתי לי עונש, חיפשתי כאב, חיפשתי מקום לברוח אליו מעצמי, מכל מה שיש לי, הייתי עסוקה בהלקאה עצמית, הייתי זקוקה נואשות לאישור שהכל בסדר, שאני בסדר, שיהיה בסדר.

אני פגשתי אותך כשהיית אחרי פרידה ממשהו מסעיר, חדש ומרגש שהסתיים לך עוד לפני שהספיק להתחיל. רומן שבישלת על אש קטנה, פרי אסור שרק התחיל להבשיל, שטרם נקטף, שאת המיץ שלו כבר ליקקת ברעבתנות מהשפתיים ואת הטעם שלו כבר דימיינת, אבל אז היא התחרטה וברחה והשאירה אותך עם המיץ מטפטף מהשפתיים. שעמום? חסך מיני? צורך בריגוש? רצון בגיוון? בעיות בביטחון ובדימוי העצמי? אולי כולם יחד…

זה התחיל כמשחק, כפלירטוט עדין וחביב, כשני אנשים מתלהבים, סקרנים, שובבים, עם צורך עז, כל אחדוסיבותיו הי/וא להשתעשע, לבדוק גבולות, להיסחף. אף אחד מאיתנו לא היה יכול לדעת אז את גודל הצורךוהכמיהה שלנו אחד בשנייה, את ההתאמה וההשלמה שנביא אחת לשני, את החיבור והטירוף שאנחנו נכנסיםאליהם, את ההתמכרות וההזדקקות והמערבולת והרגש והכאב והעונג שאנחנו עומדים ליפול לתוכם.

כמה זמן זה לקח עד שהגענו לשם?

מתי היתה נקודת האל חזור?

מתי למדתי לאהוב את הכאב שמילאת אותי בו והרגיע לי את הנשמה החבולה שבי?

מתי התמכרת אליי, אל הריגוש והטירוף שלי?

מתי התת מודע של שנינו הבין שאנחנו לא יכולים אחד בלי השנייה ואחת בלי השני?

וכמה זמן יעבור עד שהמודע יתחיל לקבל את זה גם?

במובן מסויים אתה ריפאת אותי, אני כבר לא מלקה את עצמי יותר, אולי קיבלתי ממך את כל הכאב שהייתיצריכה, אולי הצלחתי להגיע בזכותך למקום שגרם לי להיות מסוגלת לעשות את התיקון הכי גדול שהייתי זקוקהלו כדי להמשיך הלאה, ואולי זה מה שמרגישים כשאוהבים באמת.

הכאב עזר לי להתמודד עם הטראומה שלי, עם האשמות העצמיות והבושה, עזר לי לקבל את עצמי בתוךהסיפור ההוא, ככל שהכאבת לי יותר (ואלוהים יודע שלפעמים בקושי שרדתי את זה) הרגשתי שאני מצליחהלצאת מזה עוד קצת. למדתי לאהוב את זה, למדתי להינות מזה, למדתי לרצות את זה, לימדת אותי (גם) אתזה.

היום אני מפויסת עם עצמי, השארתי את זה בעבר. אני כבר לא זקוקה לכאב כדי להיות ראויה להמשיך. אני לאצריכה שתכאיב לי כדי להיות מסוגלת לקבל את הטוב. עם זה כבר השלמתי.

אבל אני עדיין לא מצליחה לראות בעצמי את הטוב.

אני כן זקוקה עדיין לראות את עצמי דרך העיניים שלך. אני כן זקוקה להרגיש שאתה מעריץ אותי, מטורף עליי, לא יכול בלעדיי. אני כן זקוקה שתתלהב ממני, ותראה לי שיש ממה. אני זקוקה להרגיש מיוחדת בעינייך, למרותשאתה מכיר אותי הכי טוב ולמרות שאתה מכיר בי כמעט כל צד וזווית.

עד מתי…? 🤷‍♀️ בנתיים בבקשה אל תפסיק🙏🏻