בימים אילו אין שנייה שלא שרויה בצלילה למעמקים של העצמי נעה בין הפנים לחוץ כחתולה נרקיססיטית ומנוכרת שלא רואה דבר מלבד עצמה, וזה כואב כמזרק לוריד.
ביום אשת מקצוע, מתרוצצת במרומי קיום גשמי, עשייה, הספק יעדים חיוך פה הסחת דעת שם והלב דופק חזק עד לכדי יציאה מגבולותיו הפיזיים חרדה מהולה בעוצמה מרטיטה. מתקשה להתרכז בעת שלא מפספסת להדגיש את נוכחותי החריגה ומעזה, וזה קשה וזה כואב כחדירה לא רצויה.
בלילות משילה את עורי שלא מרצוני, ושם מתחת העור פגיע, חשוף אך מעז לחשוף, שורף, רוצה לא רוצה הולך וחוזר ממחילות רחוקות כקרובות זרות כמוכרות פוגעניות כמכילות מבריקות כחלולות שלמות כריקות והכל חודר הכל משמעותי דיפוזי ולאקוני. דיאלקטיקה במיטב הרסנותה. ולפעמים רוצה just to fuck off
והגוף, הגוף, ההוא ששתק בתקופנות יתרה וכעת מדבר עצמו לעייפה, יום וליל ממונולוגים לדיאלוגים ממגע לתנועה מניסוי לטעייה מבדיקה לנסיגה . כיום הוא הפה הוא המוח הוא השולט הוא יודע את מה שייתכן ולא אדע לעולם
may the best organ win...