|
|
|
אתה חושב שאת הכל כבר שחררת
ואז אתה פותח מחברת ממש ישנה ומה שכתבת עדיין כל כך כואב בנשמה .
היי אמא בת זונה
מצטערת מאוחר מידי
אתה איתי לא בא!
היי אמא בת זונה
היי בן שלי, אני אוהבת אותך
אבל תפסיק לבקש עזרה!
היי אמא בת זונה
אני תקוע בקצה השני של העולם
חייב עזרה!!
קח 100 יורו לא יותר זאת בעיה שלך!
היי אמא בת זונה
אני צריך אותך תתקשרי בבקשה
מצטערת בן רק בערב
השיחה לארץ יקרה!
אם שיחררתי
אז למה זה עדיין מרגיש
את יושבת מולי
מדברת על הכול ועל כלום
ואני רק מחייך
מריח אותך
מתרגש
רוצה לקום ולחבק
רוצה לומר סליחה
ושרוצה אותך בחזרה
אבל שותק
רק מחייך ושותק
כי הבטחתי!
יש חלק קטן בי שעדיין שם
חלק שעדיין רוצה אותך פה איתי לעולם
אבל יש חלק גדול מכולם
שרוצה שיהיה לך מושלם
שתהיי מאושרת ושהחיוך שלך ישאר לעולם
יש בי חלק לא קטן
שלא נתן לזה לקרות
החלק הזה שגרם לי לגרום לך ללכת רחוק
ואם רחוק ממני יעשה לך
את זה מושלם
יתן לך לפרוח ולכבוש את העולם
אז החלק הזה בי כרגע הוא החזק מכולם!
37 שנה אני פה
37 שנה אני עומד איתן
37 שנה שבהם בניתי מולי כל כך הרבה חומות ומסכות ,חומות שלא יתנו לסכינים שניסו לפגוע בי כל יום , , כאלה שלא יתנו לי לכאוב שלא יתנו לי ממש להרגיש עד הסוף.
37 שנה שאני ״גבר חזק״ שורד כזה ששום דבר לא יפיל אותו מטה, אחד כזה שמעולם לא בוכה.
אחד כזה שיודע להרים ולהחזיק את כולם.
אבל שכח שקודם כל הוא צריך לחזק את עצמו.
ועכשיו כל החומות האלו מתפוררת במהירות שיא, הכל לא צפוי כבר לא בשליטתי. לכל מילה יש משמעות המחשבות מקבלות צורה ומשמעות והלב פשוט נפתח ומתחיל להרגיש
מתחיל להתפורר בשביל שאולי יבנה מחדש.
.
אבל איך אחרי 37 שנה מתחילים להרגיש מבלי להתפרק לאלפי חתיכות ?
איך אחרי 37 שנה מתמודדים דמעות?
ואני בוכה , בוכה גם אם לא תמיד יודע למה, והפעם כבר אי אפשר להדחיק, הפעם אני כבר לא רוצה , אני רוצה ללמוד לחבק את הכאב הזה ולא לברוח מהרגשות.
אבל איך לעזעזל אוספים כוחות ואיך מבקשים עזרה שמעולם לא ידעת לבקש איך.
אני יודע שהדרך לפני עוד ארוכה
היום אני יודע שזה בסדר לכאוב
שזה בסדר לבכות
שזה בסדר לבקש עזרה
אני רק לא ממש יודע איך.
אני חולה על האופנוע שלי!
הוא תמיד היה סוג של פסיכולוג ,סוג תרפיה עבורי, כל פעם שהרגשתי עצוב , מתוסכל, כועס או לא רגוע היית עולה עליו ,נותן קצת גז ומשאיר את הכל מאחור. זה תמיד עבד קצת עצוב קצת גז עצוב יותר אז עוד קצת גז והכל עובר, והיום שוב קם והראש לא במקום מכריח את עצמי לצאת מהמיטה ולצאת מהבית אבל ממש לא רוצה.
מכנס קצר גופיה כפפות שהן לא באמת כפפות ומתחיל לרכב מחכה שישתחרר שתתנדף ההרגשה הזאת וכלום לא קורה....
150 כרגע לא יותר אסור לי אני לא ממש חד כרגע אבל חייב שיעבור, 180, 240 ועדיין כלום מת בפנים כלום לא משתחחר!! 260 290 ואפילו הלב לא מחסיר חצי פעימה.
ממשיך להתגרות יותר ויותר לא כי אני רוצה למות להפך רק בגלל שאני רוצה לחיות
פעם הכי קרוב למוות גרם לי להרגיש הכי חי שאפשר, היום זה לא עבד לי
20:45 חושך מוחלט,יושב בחלקו האחורי של איזה טנדר חצי שבור על כביש ארוך ומתפתל, הדרך שקטה, מלבד הרוח, דממה והשמיים מוצפים במיליוני כוכבים.
כמה פשוט ככה מדהים
תמיד הרגשתי שונה ,תמיד ראיתי דברים אחרת, תמיד הרגשתי זר גם במקומות הכי קרובים אלי.
תמיד חשבתי בעצמי ונתתי לעצמי להוביל, לא הקשבתי לאף אחד מלבדי ונתתי לשיגעון ולצורך בחופש להוביל אותי למקומות שאלוהים יודע איך יצאתי משם, ותמיד רציתי להיות כמו כולם, להרגיש נורמלי להיות חלק מהמשוואה הזאת שנקראת החיים אז הדחקתי וביטלתי וניסיתי לא להיות אני, ״להיות נורמלי״ היה כל רצוני.
הכחשתי ועצרתי עד שכבר איבדתי את עצמי, עד שכבר לא נשאר לי מה לאהוב בעצמי, אז בחרתי בהן, באלו שלא ניסו להדחיק באלו שהשוני והשיגעון צעק החוצה ושם, רק שם הרגשתי הכי בבית בעולם.
בדרך לחזור לעצמי בזכותי.
