התחלה חדשה

37 שנה אני פה
37 שנה אני עומד איתן
37 שנה שבהם בניתי מולי כל כך הרבה חומות ומסכות ,חומות שלא יתנו לסכינים שניסו לפגוע בי כל יום , , כאלה שלא יתנו לי לכאוב שלא יתנו לי ממש להרגיש עד הסוף.
37 שנה שאני ״גבר חזק״ שורד כזה ששום דבר לא יפיל אותו מטה, אחד כזה שמעולם לא בוכה.
אחד כזה שיודע להרים ולהחזיק את כולם.
אבל שכח שקודם כל הוא צריך לחזק את עצמו.

ועכשיו כל החומות האלו מתפוררת במהירות שיא, הכל לא צפוי כבר לא בשליטתי. לכל מילה יש משמעות המחשבות מקבלות צורה ומשמעות והלב פשוט נפתח ומתחיל להרגיש
מתחיל להתפורר בשביל שאולי יבנה מחדש.
.
אבל איך אחרי 37 שנה מתחילים להרגיש מבלי להתפרק לאלפי חתיכות ?
איך אחרי 37 שנה מתמודדים דמעות?
ואני בוכה , בוכה  גם אם לא תמיד יודע למה,  והפעם כבר אי אפשר להדחיק, הפעם אני כבר לא רוצה , אני רוצה ללמוד לחבק את הכאב הזה ולא לברוח מהרגשות.

אבל איך לעזעזל אוספים כוחות ואיך מבקשים עזרה שמעולם לא ידעת לבקש איך.

אני יודע שהדרך לפני עוד ארוכה
היום אני יודע שזה בסדר לכאוב
שזה בסדר לבכות
שזה בסדר לבקש עזרה
אני רק לא ממש יודע איך.