מה שהיה ביננו

כל לילה אני עוד מחפשת, סתם כך, 

מחפשת אותך. 

ידעת בחכמה לגעת שיכאב בדיוק במידה. להפסיק בדיוק שניה לפני שכואב יותר מדי. 

ידעת להגיד לפעמים גם לסנוט בדיוק במינון הנכון. 

הלכת וחזרת והיית מוזר ומושלם. 

ולא ידעתי כלום ופעם לא אדע 

אבל תמיד ידעתי כל כך הרבה. 

והשיר הזה הוא לך, 

סתם כך... 

כי נראה לי שאתה כבר לא פה. 

אבל אם תבוא בטעות

תדע שאני עדיין ילדה. 

קטנטונת. 

לא מספיק בוגרת 

ולא, לא נעלמו כל הסימנים

וכן, מנסה לשכוח אבל אתה שוב חוזר... 

מילים לשיר עכשיו כזאת_ איה כורם 
(2008) עכשיו כזאת
איה כורם
מילים: איה כורם
לחן: עילי בוטנר

עכשיו כזאת ואז אחרת, אבל בהבדלים קטנים
ואל תדאג, אני סופרת את הדברים שמשתנים
איך מהבית והגוף נעלמים הסימנים
שוב מחייכת מבחוץ ומתרוקנת מבפנים

אני אספור ימי הולדת, את העונות שמתחלפות
את החגים, השערות הלבנות שנוספות
הרהיטים ודאי יזוזו וישובו למקומם
אתה תשלח לי כמה מכתבים, אני אקרא אותם

אתן למים הקרים לשטוף אותי, את כל הגוף
ואגרד בציפורניים את העצב החשוף
ואני לא אכתוב, או כן אכתוב, או רק אתחיל בלי לסיים
אני אבטיח הבטחות אבל אני לא אקיים

אני אזכור אותך ודאי עד שלא אוכל לשאת יותר
אשכח אותך לאט לאט ואז אשוב להיזכר
אגלה שבלעדייך, אני יכולה להסתדר
אני אשכח את זה מעט ואז אשוב להיזכר

אתן למים הקרים לשטוף אותי...

הגיע הזמן לעזוב פה ולהמשיך הלאה.

הללפתי את שמי אך השארתי את מהותי פה.

קשה לי למחוק אותה.

אבל הגיע הזמן ללכת.

פרידה,

יום ראשון של סתיו אפור מגיע
עוד מעט סופות יחלפו על פניי שקטות,
כל יום שעובר אותי זה לא מרגיע
ועוד מעט יפלו דברים מידיי הכבדות
איך אסתדר כשבכל פינה אני זוכרת
את התחושה שבה היינו שעות

ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו

הפסגות הרחוקות בהן טיילנו
הפכו להיות חלום ישן ארוך ללא שביל
לכתוב מכתבים ולזרוק אותם בין הצללים
יש לי תחושה שזה ייקח לי שעות

ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו.

עינים של מכשפה.

ציפורנים של חתולת רחוב

מבט של תינוקת משתוקקת לחום

לב שרוט ואכול מקומט משימוש.

שקרים עצובים רחוקים.

בגד קרוע בלוא בחן.

זה אני.

עלמה נערה אישה זקנה.

ידיים שיודעות שהגיע הזמן

לערסל בזרועותי את הטוב.

ולשחרר הכל.

לחייך

וללמוד קיבינימט

שמותר גם קצת לאהוב.

ולהרפות.

לילה טוב עולם.

עולמות השליטה לסוגיהם:

יש עולם של יום יום: כאלו שהקשר שלהם זוגי ממש חיים יחד אחד שולט אחד נשלט או שמתחלפים אבל ביחד כל היום (שלי אגב זה נשמע הזוי אבל זה רק כי זה לא העולם שלי)

יש עולמות של שבת: כאלו שנפגשים פעם בשבוע לסשן חד פעמי וכל אחד הולך לחייו האישיים מקסימום מדברים בינהם לפעמים 

יש עולמות של דמיון: כאלה שעושים הכל בפנטזיה ובכלל לא נפגשים אפעם או שמקסימום בןידיאו בלי פנים וכאלה.

יש עולמות חד פעמיים: כאלה נשפגשים פעם פעמיים נהנים או שלא והולכים לדרכם באפלה או בשמחה.

יש עולמות שעוד לא נבראו: אנשים שמפנטזים על דברים שלא הגיוני שיקרו והאנשים האלה לעיתים יכולים לרמוס כל מי שמפריע לעולמות שלהם להיברא.

ויש עולמות דינאמיים- היות והם האידיאל מבחינתי שמרתי אותם לסוף...

זה האלו שמשלבים את השליטה לסוגיה בחיי היומיום שלהם.

אוהבים אותה, מכבדים אותה, אבל, יודעים גם להרפות ממנה לעיתים.

זה התשוקה שלי 

היא עוד לא ממש מתגשמת כי כשכיף ונעים במשהו רוצים ממנו הרבה וקשה לשמור על איזון.

שילוב בין עולמות הוא לא פשוט,

בקשר דינאמי יש לכל אחד את העולם שלו והאיזון בין העולמות הוא לא קל.

האם חוויה מעולם פרטי מחויבת להשפיע על העולם הדינאמי שבינהם?

עד כמה יש ונכון לשתף בין העולמות?

יתכן קשר שאינו משלב כלל בין העולמות?

זה מסובך,

אבל זה העולם שלנו...

איזה כיף לחוות את זה מבטיחה לכם!

כמה שזה מסובבבך!

העונש הכי גדול וכואב הוא הלא.

לפעמים אני נעלמת לקונכיה וסוגרת את עצמי כמו חנוטה בניילון נצמד.

וכבר לא אכפת לי מכלום.

ואז,

לא אכפת לי גם ממה שהוא אומר.

וקיבלתי עונש.

והוא כועס.

והוא מציע שילך.

וזה נעים לי 

כי לשם אני תמיד בורחת

למקום הזה שאומרים לי לא ואני מתקפלת וחוזרת לקונכייה.

ומתעלסת בלא העוצמתי עד אימה.

ככה עובד יצר ההרס תדעו לכם.

אבל, 

הוא לא נתן לי לברוח לשם לפינה המרוחקת האהובה הזו שמרסקת אותי כל פעם מחדש.

הוא בא וחיבק הוא אמר שיעניש אבל ידעתי שזה ממקום של אכפתיות והכלה. הוא לא הרשה לי לברוח לפינה.

אז ההרס העצמי שלי ישאר בפינה המרוחקת.

ואני אמשיך ללחום

בדרך לאימון כושר נוסף

חזקה

ומוגנת.

פעם כשהייתי בת 6 הלכתי מהבית.

חיכתי בחוץ מלא זמן שיהיה חושך וקר ולילה, רציתי שיחפשו אותי אבל אפחד לא חיפש.

בסוף חזרתי הביתה ואמא ישבה על הספה ותקנה מכנסיים ואפילו לא שמה לב שנכנסתי.

והבנתי שאין גבולות.

ומאז הייתי הולכת שעות לפעמים נוסעת באוטובוסים משוטטת וחוזרת.

ונכנסת למיטה מלוכלכלת.

ילדה קטנה בלי גבולות.

רק ביום חמישי יום המקלחות השבועי אם הייתי מאחרת היו שמים לב, אז בימים האלו לא הלכתי כי אם יש כבר גבול קטן נתליתי בו בתשוקה.

היום פתאום יש לי גבולות,

הוא לא מרשה לי לחזור אחרי 11 בלילה.

ולא לאכול שטויות.

ולא לזלזל בגוף שלי

ואני נתלית בגבולות האלה בתשוקה ענקית וברעב בלתי מוסבר.

ילדה קטנה שרק רוצה ללמוד איך לגדול בביטחון.

ולהיות המבוגר האחראי.

כשהחבל חונק והמים עמוקים.

והכל שחור והעינים קשורות במטפחת.

הידים מוסבות לאחור,

העיניים בוכות מתסכול.

רגע של חוסר אונים.

תשוקה,

ואז החבל מותר ומשאיר סימנים

והמים הולכים ונספגים באדמה שמתחילה לפרוח.

ויש אור קל בקצה המנהרה

והידיים מנוערות בשחרור

והעינים צוחקות צחוק של שלווה.

רגע של שליטה מוחלטת

ועדין,

עם תשוקה להיות נשלטת.

ושולטת.

חושך מוחלט, רק האורות הרחוקים נותנים צלליות של אור וחושך.

אבנים קטנות מדרדרות מתנועת הגלגלים והעצים מאיימים לבלוע את הרגעים הקטנים האלה.

איש שולט אחד וילדה אחת קטנה אחרי חוויה אמיתית שמוכיחה מה זה להיות שולט.

כל הגוף כואב מאימון וכל הנפש דואבת מסשן שליטה שהיא מעולם לא חוותה כמותו.

ברגע אחד מלא בדמעות שרק חוויה כזו יכולה לגרום.

וסוכריה על מקל יכולה להשכיח.

ומרחוק מנצנץ אור של אלפי מכוניות רחוקות שנותנות תחושה שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

להשאיר את האבנים והחושך מאחור.

חלמתי על זה, זה הפנטזיה שלי שנים.

דמיינתי את זה כל פעם ששכבתי במיטה ואוננתי.

דמיינתי את זה כל פעם שהיה לי זמן או שלא.

חלמתי את זה בלילה.

והרטבתי מתשוקה.

אבל זה לא קיים.

אין בנמצא .

אין כזה דבר

מישהו שיכול להכיל אותי.

אוף,

חלומות מתנפצים.

וזה כואב,

ומשאיר בנו סימנים.

תמיד שאני מסתכלת על השמים כשהם אדומים אני תוהה אם אלוקים משוחח איתנו ואומר לנו שאדום וזה הגבול והגיע הזמן לתת לחושך להכנס,

או שסתם השמש מהתלת בנו וצובעת באדום את השמים כדי להפחיד אותנו מהלילה הבוגדני.

אני מפחדת מחושך.

ומשתדלת להתמודד איתו יום יום.

עובדת בלילות וישנה בימים

אבל אני מפחדת מהחושך.

מפחדת מדברים שיצצו מצל אימתני ומלחיץ.

האדון הטוב ביותר לא יצליח לשלוט עליי בלילה.

אולי זה מילת הביטחון אדום

שמזכירה לי שהלילה הוא פשוט מחוץ לתחום?

לילה טוב.