מה שהיה ביננו

העונש הכי גדול וכואב הוא הלא.

לפעמים אני נעלמת לקונכיה וסוגרת את עצמי כמו חנוטה בניילון נצמד.

וכבר לא אכפת לי מכלום.

ואז,

לא אכפת לי גם ממה שהוא אומר.

וקיבלתי עונש.

והוא כועס.

והוא מציע שילך.

וזה נעים לי 

כי לשם אני תמיד בורחת

למקום הזה שאומרים לי לא ואני מתקפלת וחוזרת לקונכייה.

ומתעלסת בלא העוצמתי עד אימה.

ככה עובד יצר ההרס תדעו לכם.

אבל, 

הוא לא נתן לי לברוח לשם לפינה המרוחקת האהובה הזו שמרסקת אותי כל פעם מחדש.

הוא בא וחיבק הוא אמר שיעניש אבל ידעתי שזה ממקום של אכפתיות והכלה. הוא לא הרשה לי לברוח לפינה.

אז ההרס העצמי שלי ישאר בפינה המרוחקת.

ואני אמשיך ללחום

בדרך לאימון כושר נוסף

חזקה

ומוגנת.