הגעתי מזיע - אפילו מסריח. לא בטעות: אחרי הכל, היגיינה היא עניין של הרגל ומודעות, והייתי רוצה להאמין שיש לי את שניהם. למעשה, הרגשתי לא נעים להיות ככה, מזיע ומסריח; אבל להיות דום זה לא רק לקבל. כך יצא שלא התקלחתי, וכן התאמנתי, כבר יומיים - וחוץ מזה, אתם יודעים, אנחנו בתל אביב, אז חם ולח.
הוא, מצידו, היה עירום ומקולח ומבושם, כמו שאהבתי. לא אמרתי שלום אפילו; עד שהוא ניגש אלי כבר פשטתי את החולצה, תפסתי בשערו ומשכתי אותו לתוך בית השחי שלי. הרגשתי את הזין שלו מתקשה תוך שניות, מאפס למאה, את השפתיים שלו נפשקות ואת הלשון שלו נשלחת קדימה, יונק ומלקק ואוסף את אגילי הזיעה שלי כאילו היו נקטר.
הייתה בכך הקלה: כמו להתחיל להתקלח, או לסבן את עצמי ולהתחיל לשטוף. ובעוד הלשון שלו עושה סיבובים בבית השחי שלי, והזין שלו מטפטף לי על הג׳ינס, התחלתי להרגיש נקי.
אחרי שהוא עבר גם על בית השחי השני, ובדרכו לשם על הפטמות, הדפתי אותו מעלי, התיישבתי על הספה והחוותי אל הנעליים שלי.
הוא צנח - אפילו לא כרע או התכופף, אלא ממש צנח על ארבע, דוחף את פניו אל רגלי ומורח אותן על נעלי, כמעט מתכרבל בהן; ולאחר רגע של היכרות, החל ללקק אותן. לבשתי סניקרס, אז זה היה קל: גוף הנעל היה די שחור ודי ונקי, והוא התמקד בפס הלבן שלמטה, מצחצח אותו בתנועות לשון ארוכות. הרמתי מעט את כף הרגל, כדי להקל על הגישה שלו לפס הזה - אבל כפועל יוצא חשפתי גם את הסוליה, והוא, בלי היסוס, פשט את מלוא לשונו והחל ללקק את תחתית הנעל בכוח.
הסיפור הזה זרוע בחוסר ביטחון; הנימה שלו כמעט מתנצלת. אני מניח שזה לא סקסי, אבל מאידך: זה לא באמת סיפור סקס. אני לא כותב את ״חמישים גוונים של אפור״, שהכל מסתדר בו בצורה מושלמת, אלא על חוויות אמיתיות; ובחוויות האלו, גם דומים (לפחות, אני בתור דום) מרגישים חוסר ביטחון ואשמה. למשל, הקטע עם הנעליים: אשכרה חיטאתי אותן לפני, I shit you not. ועדיין, הלכתי עד כאן, ברחובות שאני לא ערב לנקיונם, ואחרי שלושה או ארבעה ליקוקים הלשון שלו כבר הייתה אפורה מאבק. והמתח הזה, בין החשש האנושי של דום, להחלטיות האלוהית שלו בסשן, הוא משהו שלא כותבים עליו מספיק. ״למי אכפת,״ אתם אולי שואלים, ״תזיין אותו בתחת כבר!״. אבל האמת היא, שלי אכפת. ואני גם לא אזיין אותו בתחת בסיפור הזה. אניווי:
הורדתי את כף הרגל חזרה, והוא חזר לצרפת לי את הנעל, עובר ביסודיות על החריצים בעיצובה, מנסה לדחוף לתוכם את לשונו. נתתי לו לפרום לי את השרוכים, עם הפה: לא רק את המשיכה שמתירה את הקשר הפנימי, אלא גם את הקשר הכפול לפניו, עם השיניים. זה היה חמוד: הילד הזה, היפה והבהיר והחלק, מכרסם לי את השרוך עם התחת למעלה, והזין שלו כל כך קשה שהוא אפילו לא מיטלטל במאבק.
אחרי שהנעליים ירדו הוא מצץ לי את הגרביים, לועס אותן בשפתיו, סוחט אותן בפיו. לבשתי גרבי ספורט: ארוכות ועבות, אפילו שפאקינג חם, ובשלב הזה הן היו לחות וספוגות בריחות ובטעמים. לאט וביסודיות הוא מיצה אותן, משך אותן מרגלי בשיניו, והמשיך לרגליים עצמן: מוצץ כל בוהן בנפרד, וכמה שהצליח להכניס לפיו ביחד; דוחף את לשונו ביניהן, לפעמים סתם, באקראי, בין המציצות, ולפעמים לפי הסדר, בתנועות חוטר יסודיות. את הסוליה הוא לא ליקק, כדי לא לדגדג, אלא פשט את שפתיו, לחלח אותן, וניגב בעדינות רטובה עד העקב.
הפנים שלו היו מכוסות ברוק, ובעיניו בער רעב פראי. קצת התחרטתי שלא אמרתי לו לשים אייליינר; זה היה יכול להיות יפה, לראות אותו מרוח עליו עם המבט הזה. קמתי, הורדתי את המכנסיים והתחתונים בתנועה אחת, והתיישבתי חזרה. נתתי לו למשוך אותם מעלי, והוא קיפל אותם, הניח אותם בצד ושב למקומו בין רגלי, אותן פיסקתי באיטיות. אחרי כמה רגעים הוא צלל פנימה -
ואני התיישרתי לתפוס אותו, מושך אותו אחורה בשיערו. לא הייתי צריך להסביר לו אפילו: הוא הבין לבד, ומיד התיישב בתנוחה הסקסית הזו, עם הגב קעור, הראש אחורה והעיניים עצומות. הורדתי לו סטירה כל כך חזקה שהן נפקחו, וקריאת הפתעה נמלטה מפיו; אחד הדברים שאני אוהב בבנים הוא שאני צריך להיות פחות מדוד בכמות הכוח שאני מפעיל. עד שהיד שלי חזרה, הוא כבר התעשת ושב למקומו, מוכן לעוד.
לא היה עוד. אני לא אוהב להעניש על יוזמה מופרזת, כי אני לא רוצה לכבות את הגחלת שלה; קראתי פעם איפשהו, שמין אוראלי זה 20% כישרון ו-80% יוזמה, ואני נוטה להסכים. אז פשוט נשענתי אחורה, פיסקתי את רגלי, ונתתי לו לשבת שם, מתבונן ומתאפק. הוא נשאר במקומו.
״תמצוץ לי את הביצים,״ אמרתי, והוא צלל פנימה.
עם האשכים שלי בפה שלו, הזין שלי החל להתקשות. עד כה הוא שכב במעין חצי זקפה עייפה בשיפולי הירך, כמו נקניק שמנמן; ועכשיו, בעוד הלשון שלו עושה סיבובים והשפתיים שלו לשות אותי, פעם מימין ופעם משמאל ופעם באמצע, התחלתי לפעום ולתפוח. זה היה מהפנט: העור הדביק מזיעה נמשך באיטיות אחורה, נמתח, נפרד. כשהזין שלי נהיה כבד מספיק, נוכח מספיק, החוותי בראשי והוא עבר אליו: יונק אותו לתוך גרונו, ולשונו תרה אחר טעמים נוספים, גורפת בתנועות נואשות כמעט את חור השופכה המטפטף, את המסילה שמתחת לכיפה, את הגומה שבירכתי הגזע.
התחלתי להרגיש את המתח נבנה בתוכי; אבל עוד לא הגענו ל-main event, ולא רציתי לגמור. משכתי אותו מעלי, נשענתי אחורה והרמתי את רגלי. חשבתי הרבה מה להגיד לו ברגע הזה: ״תלקק״? ״תמצוץ״? פשוט להחוות בראשי שיתחיל, כאילו אני אדיש למצב? אחרי הכל, הפנטזיה הייתה שלו - אני בסך הכל טוויתי סביבה סשן עבורו. ועדיין, למילים יש הרבה כוח, הרבה משמעות: לפעמים, המילים הן מה שאנחנו זוכרים. לכן, חשבתי הרבה מה להגיד לו ברגע הזה, ועכשיו שהגיע, אמרתי:
״תאכל.״
עיניו איבדו מיקוד; הוא גנח, ורכן אלי, אבל עצר רגע לפני האימפאקט. אני לא יודע אם החוויה הכריעה אותו, או להפך, אם הוא השתהה כדי לחוות אותה במלואה; אבל אני, אמביוולנטי כלפי הסיטואציה מלכתחילה, נלחצתי קצת. ועם זאת, היינו בשיא, והייתי צריך לחשוב מהר, אם כי אולי בדיעבד לא הגיע לו. מכל מקום, אמרתי: ״אתה יכול להביא ביד.״
זה קרה כל כך מהר, שאני לא יודע אם סיימתי את המשפט אפילו: היד שלו נשלחה לזין שלו, והלשון שלו שקעה לתוכי עמוק מאי פעם. שלוש שניות מאוחר יותר, גונח ויונק את חור התחת שלי בעוצמה כואבת כמעט, הוא גמר; מטח אחר מטח על הרצפה, כל גופו רועד, ולשונו מתחפרת יותר ויותר, כאילו צעקותיו מפלסות לה דרך.
ובדיוק כשתהיתי אם זה היה חכם, לתת לו לגמור ככה - הרי מהר מאד אחרי הגמירה, החרמנות צונחת ואנחנו מתפכחים - הסאביות שלו באה לידי ביטוי במלואה היפהפה. הוא עזב את הזין שלו, עדיין מטפטף, ובשתי ידיו פיסק את התחת שלי והמשיך, נדחף פנימה, מלקק ומוצץ. אולי החרמנות צנחה; אולי הוא התפכח; אבל הדחף לטעמים הארציים היה חזק יותר, מהותי יותר, נוצץ מאבק הכוכבים של הסאבספייס. ואני הרגשתי נקי.
