לשונך נוברת בתוכי.
אני על הספה, עירום ועריה, רגלי באויר, והזין שלי עומד כמו מגדל בטון.
את כורעת לפני על ברכייך, ידייך מפשקות את התחת שלי, ופנייך בתוכו. בפעמים הראשונות היססת, מחמת חוסר הנסיון, המבוכה וההשפלה; אבל מאז התרגלת, אזרת עוז, ולמדת לתעל את השפלתך אל חלצייך, עד כדי כך שהכוס שלך עלה באש ונמס כל אימת ששפתייך נלחצו לפי הטבעת שלי.
״תמצצי לי את התחת״, אני אומר לך. לשונך מתעקלת בתוכי ונסוגה, ושפתייך נסגרות סביב החור שלי ביניקה. תמיד כשאני מדבר איתך, את מצייתת ומתבוננת בי לאחר מכן, לראות אם פעלת לשביעות רצוני; וגם עתה, עינייך הגדולות היפות מציצות מעל האשכים שלי בשאלה, פנייך מבריקות מרוק.
״את אוהבת את זה?״ אני שואל, ואת מהמהמת בהסכמה.
״דברי,״ אני מורה, ואת מתיקה את שפתייך לדי זמן לקחת נשימה קצרה, למלמל ״כן״, ולחזור אל חור התחת שלי במשנה מרץ, לשה אותו בשפתייך, מסובבת עליו את לשונך ודוחפת אותה לתוכו. במודע או לא, בכל פעם שאני פונה אלייך במילים ומבקש תשובה, את נמלאת חשש מתשומת-הלב שלי, מאי-הידיעה לאן אני חותר בשאלותיי, ומנסה להפיג את המיקוד שלי בעונג.
בדרך כלל זה לא עבד, למרות שזה תמיד חמוד. ״תגידי את זה,״ אני מתרה בך, ואת מתיקה את שפתייך פעם נוספת ואומרת, בקול רם וברור, כמעט מתריס, עם הביטחון העצמי שבהשלמה עם הגורל: ״אני אוהבת ללקק לך את התחת.״
אבל זה לא אותו הדבר. במילה ״ללקק״ יש משהו רך מדי, סלחני מדי; היא כמעט... לגיטימית. ״זה לא מה ששאלתי. שאלתי אם את אוהבת למצוץ לי את התחת.״
את נאנקת. אני יכול לראות את המערבולת בחלצייך משתקפת בעינייך הגדולות היפות.
״אני אוהבת למצוץ לך את החור של התחת!״ את פחות או יותר צועקת. פנייך בוערות, ואני כמעט מצפה לראות את הרוק שמכסה אותן מתאדה מלהט הבושה.
אני מהנהן, ואת צוללת חזרה, כמו מנסה להתחבא ממני בתוכי, נדחפת עמוק יותר, בדחיפות רבה יותר.
אני אוהב את היוזמה הזו. אבל, כמו בכל פעם שאת מענגת אותי בפראות, אני מרגיש צורך להגדיר את מאמצייך כך שיהיו בהוראתי; ספק כדי להפגין שליטה, וספק כדי להסיח את דעתי מגמירה, שסערת נפשך תמיד מביאה אותי קרוב אליה. וכך אני תופס את ראשך, חופן מלוא היד שיער, ומתחיל למשוך אותו במעלה ובמורד המפשעה שלי, מפי הטבעת לאשכים וחזרה, מעלה ומטה, שוב ושוב.
מתחת ידי את רותחת, והכוס שלה ממש מפכפך על הרצפה. משאחזתי בך ככה, את פשוט מתמסרת לי: מפשקת את שפתייך, זוקרת את לשונך, ורק מדי פעם את מלחלחת אותם, שימשיכו להיות רטובים ונעימים. ובמחזוריות המשפילה הזו, שקועה ביחומך, את מתחילה לגנוח לתוכי.
״מה יש?״ אני שואל.
״אני אוהבת את זה,״ את מתנשמת בתשובה, מבוהלת שוב מתשומת-הלב, אבל כל-כך שיכורה מחרמנות שאינך מצליחה להתמקד.
״את מה?״
״להיות הנייר טואלט שלך,״ את נאנקת.
אם משהו היה נוגע בזין שלי באותו הרגע - אם פרפר היה מתיישב עליו, או אפילו מתעופף קרוב מספיק - הייתי גומר בו במקום.
כל אדם הוא גן נעול של מחשבות ורגשות - וקסמה של התקשורת הוא גילוי הלב הזה, על צפונותיו. ורק בתקשורת האינטימית ביותר, כשמקלפים את הנימוס ואת האיפוק, ולבסוף אפילו את הכבוד העצמי, מתגלה היצר הראשוני, הקמאי, העמוק - האמוק - שהוא-הוא ליבת הסוד של ה-BDSM, בין כל בגדי העור, האזיקים והשוטים. וכמה שאהבתי את הבל פיך החם ולשונך על חור התחת שלי ובתוכו, אהבתי את הכנות הזו, הנכונות הזו להתוודות בפני על מחשבה כל כך כמוסה ואסורה, הרבה, הרבה יותר.
מבחינתי זה היה שיא הערב: אבל סיפורים צריך לסיים. אחרי שהתאוששתי, הצלחתי לחזור לעצמי, ואפילו לפרגן לך, לנייר הטואלט שלי: התנגבתי בך בכוח, מורח אותך עלי ואלי ובתוכי, עד שרוקך וזיעתי ורכותך וקשיותי ולהטך וכניעותך ואנחותייך היו לאחד. בסוף גמרתי בפיך - לפחות, כך נראה לי: אני זוכר בעיקר את הסערה, ואת עינייך הגדולות היפות אומרות לי: ״להיות נייר הטואלט שלך״.
