כיפת הזין שלי, סגולה ופועמת, נלחצה לחור שלו, הורדרד והרך. הלחץ נבנה, ואז נבקע, והיא שקעה פנימה - ואחריה, בתנועה ארוכה, חלקה ואיטית, שאר הזין שלי נעלם בתוכו.
מכירים את זה שהזין של הפסיבי עומד בדיוק בזווית הנכונה, כך שזה נראה כמו המשך הזין של האקטיבי? זה לא היה ככה. הזין שלו היה נעול בתוך מתקן קטן וקשיח מפלסטיק ורוד. הייתה לו תפיחה מתחת לאשכים, מה שקורה מזרימת דם מוגברת, והגזע - לא של הזין שלו, אלא של כל המכלול - היה קשה כאבן. אבל זקפה לא הייתה לו: לא יכולה הייתה להיות לו, למרות שהזין שלו נלחץ אל דפנות הכלוב וניסה וניסה וניסה. היה לו רק כאב מתון, עמום, חסר אונים - ומבט מצועף, מערבולת נפלאה של תסכול וחרמנות משוועת.
ניסיתי להחליט לאן אני לוקח את זה מכאן.
האם אני רוכן לנשק אותו, והופך את זה לזיון איטי, מתוק והדדי לכאורה... אבל עם הסאבטקסט שרק אני נהנה, שהסקס הזה אסימטרי ביסודו?
ואולי אני תופס את הצוואר שלו ונשען? נשען, לא לוחץ עם היד: היד חלשה מכדי לחסום את כל האוויר, וסתם מכאיבה בעור; לעומת הכובד הנבנה, המוחלט, שמתחיל בגב ומגיע, דרך הכתף והאמה והזרוע, כמו נחשול חנק שלא נגמר. וכשהוא בכל זאת נגמר, לסטור לו, כך שלרגע הגוונים הפוכים: במקום אדום על עורו הבהיר, לחייו אדומות מחנק והסימן עליהן לבן. וברקע, תנועות חזקות שמפלחות אותו ומרטיטות אותו מבפנים, הן מהתחושה והן מהידיעה מכמה שהוא פסיבי, כמה שהוא חור, כמה שאינו גבר, בלי הפונקציונליות הבסיסית ביותר של זין מתפקד.
אבל לפני שהחלטתי, שטף אותי פרץ פתאומי של חיבה כלפי הילד הזה, היפה: כלפי שפתו התחתונה, הרכה והמעוגלת - ״שפתיים של מוצצת,״ היה אומר על עצמו לפעמים, בחיוך - שהיה נושך בחושניות זולה כשרצה להיראות מפתה; כלפי העור החלק כל כך, המתוח על הקו הישר של עצם הבריח; כלפי הפטמה הקטנה, הזקורה, ושני שיני המתכת המבריקים של העגיל מצידיה.
הזין שלי היה שקוע בתוכו עד הסוף, ובינתיים פשוט נשארתי ככה. ליטפתי את קו הלסת שלו, במורד הצוואר, עד הגומה הקטנה שמעל מפתח הלב… ולמטה. פשטתי את ידי והרגשתי את הקשיחות הרכה של בטנו… ולמטה. אספתי את אשכיו, והפין הקטן והלכוד שלו, ביד אחד, ומיששתי. הוא פלט קולות קטנים, אבודים.
״אתה רוצה לגמור? תגיד כן, ואשחרר אותך.״ אמרתי לו. התכוונתי למה שאמרתי, אבל מן הסתם הוא לא ידע את זה - מבחינתו זה היה עוד מבחן. הוא היה נעול כבר שבוע, וכנראה חרמן יותר משאי פעם אדמיין. האגודל שלי צייר עיגולים בין הביצים שלו, והאצבע המורה ליטפה אותו במעלה ובמורד המפשעה. ״רק תגיד ואתן לך לגמור.״
המבט שלו התחלף ממצועף למזוגג וחזרה. חשבתם פעם על ההבדל בין השניים? מצועף, כאשר הוא שוקע במצולות של רגשות לא מוכרים, או נוסק בין ערפילים של חרמנות, חסר מיקוד וחסר משקל, ישות מופשטת בסאבספייס. ומזוגג, כאשר התודעה פשוט נכבית, והכל עומד מלכת: לא מרחף, כי אם לכוד בענבר, או בזכוכית חלבית, מקובע בתוך דממה וארעיות.
לחצתי על הביצים שלו קצת יותר חזק, והעיניים שלו חזרו לפוקוס. ״אתה רוצה לגמור?״
״אני…״ הוא בלע את רוקו. ״כן, אבל… לא, רק כשתגיד. אני, אמם, תודה. אני רוצה… אבל…״
לחצתי שוב. ״כן או לא?״
הוא כמעט בכה. ״אני… אה…״ ואז נאנח, ואמר בקול רועד: ״לא.״
יופי. פרץ החיבה הפתאומי כבר עבר, ויצרים הרבה יותר אפלים ליבו את התשוקה שלי בשלב זה. ״אוקיי,״ אמרתי, חוזר לצייר עיגולים וללטף מעלה ומטה. ״אז כמה זמן נשאיר אותך נעול? עוד כמה ימים?״
״כ… כן?״ הוא יבב, במן נימה שלא היה ברור אם היא שאלה או הסכמה או תחינה או הכרת תודה. זה היה כל כך מגרה, להתעלל בו ככה, בלי להניע שריר: רק עיגולים, רק מעלה ומטה.
״אפשר גם יותר,״ אמרתי, והוא נאנק. ״מה אתה אומר על חודש?״
הוא נשף; האשכים שלו עלו קצת. כל הקטע חרמן אותו יותר משהוא ידע להכיל, והיתרגם לדמעות של בלבול שהחלו להיקוות בזוויות עיניו. נראה היה שהמחשבה להישאר במצב הזה, ה… נזיל, הנואש, חודש ימים מהיום - לא הייתה משהו שהוא מסוגל לתפוש, לא עד הסוף. ושוב, לחצתי חזק יותר והוא התעשת וענה בקול חלוש: ״כן אדוני.״
״לא, לא. אני לא רוצה שתסכים, אני רוצה שתבקש. אני רוצה שתבקש יותר. ואם לא תבקש יותר, אני אציע יותר, ותאלץ לבקש אפילו יותר; ואם תבקש ולא אשתכנע, תאלץ לבקש אפילו יותר. אנחנו בחודש.״
״אני... חודשיים?״ הוא שאל באימה.
״לא השתכנעתי,״ אמרתי, ולחצתי את הביצים שלו קצת יותר חזק. ״תפתיע אות-״
״חצי שנה!״ הוא זעק, משתנק. ״בבקשה, אדוני, תנעל אותי ואל תיתן לי לגמור חצי שנה!״
זה היה קצת overplayed - לא בקטע מתחצף, אלא בקטע היסטרי. אבל הוא הפתיע אותי עם הקפיצה הזאת לחצי שנה: ציפיתי שיעלה לשלושה חודשים, או לכל היותר יכפיל לארבעה. אז בסך הכל, אפשר להגיד שהתרצתי - ועזבתי את האשכים שלו מתחת לכלוב הקטן, הורוד.
״חצי שנה,״ אמרתי, והתחלתי לזיין אותו. הוא פשוט שכב שם, מותש ומובס, ונתתי לו כמה סטירות, להחיות אותו קצת. היה לי ברור שהוא לא ישאר נעול חצי שנה - הוא ישתגע, פשוטו כמשמעו. אבל חשבתי על לפחות עוד שבוע: ממש רציתי להגיע לגירוי מספיק שאוכל לגרום לו לגמור בעודו נעול, עם הזין רופס. אבל נדמה היה לי שהוא סבל מספיק להיום; ובכל מקרה הייתי קרוב, אז יצאתי ממנו ואמרתי, ״תנקה.״
הוא התיישב ובלע את הזין שלי בתנועה אחת, בלי ידיים, מוצץ ממני את מיצי התחת שלו, מנקה את הכיפה ומתחת לה, את הגזע ואפילו את האשכים, למקרה שמשהו טפטף עד שם. ואז מכניס חזרה את כולו ולש אותו בתנועות בליעה מיומנות. למצוץ לי אחרי שזיינתי אותו בתחת תמיד חירמן אותו בטירוף, אבל הפעם ההתמסרות שלו הייתה אחרת, יותר רצינית ומכוונת מטרה: אולי כי לא הייתה לו זקפה, ובהיעדרה הוא חיפש לשקע את עצמו בעשיה שתסיח את דעתו.
ואולי להיפך - אולי הוא היה חרמן מאי פעם. הכלוב הקטן והורוד גרם לחרמנות שלו להצטבר, בלי ירידת המתח שאחרי הפורקן. היא כנראה לא תצטבר לנצח: תהיה ירידה מתישהו, ואני אצטרך למדוד אותה ולפתור אותה כדי למצוא את הגבול הבריא. אבל עד אז, אני יכול לעשות בו כרצוני, בלי נקיפות מצפון, פשוט כי הוא יהנה מזה - מבלי להינות מזה - אפילו יותר ממני.
גמרתי לו בפה, ונתתי לו לבלוע ולנקות אותו עוד קצת. אחר כך, שלפתי את הזין ופניתי ממנו. ״בוא,״ אמרתי, ״אני צריך להשתין.״
