אני לוחץ send, והפלאפון שלך רוטט.
את באמצע שיעור, עם מחברת פתוחה: את כותבת בעט ירוק, ויש לך כתב של בת, מעוגל ומסודר. בכותרות את מנקדת חולם וחיריק, בעיגולים גדולים וחמודים, ובין לבין את שמה את קצה העט בין השפתיים, והגבות שלך מתכווצות בריכוז.
במשך כמה שניות, את מתלבטת אם לבדוק מי זה או להישאר מרוכזת בשיעור; ואז את נזכרת שאולי זה אני, וממהרת לבדוק.
״בואי למצוץ לי, עכשיו״
הלב שלך צונח לתחתונים, שכבר רטובים. את סוגרת את העט ואת המחברת ויוצאת מהכיתה בחיפזון. הנעליים שלך גבוהות מדי, מזג האויר חם מדי, ובכל זאת את כמעט רצה: אמור להיות אוטובוס ממש עוד מעט. אבל את לא מספיקה, והוא יוצא מהתחנה בדיוק כשאת מגיעה אליה, ועכשיו זו עוד רבע שעה של המתנה.
את מסתכלת שוב על הטלפון, ופתאום מבינה שעברו שבע דקות מאז שהיה וי כחול, ועדיין לא ענית לי. ״כן אדוני״ את שולחת מיד, ותוהה אם היית צריכה קודם לענות ואחר כך לצאת. אבל זו חוכמת בדיעבד: הרי ניסית להזדרז כדי להספיק לאוטובוס, ואני בטוח אבין את זה. נכון?
אני מבין, אבל לא עונה. רק וי כחול: ראיתי שאת באה, וראיתי שלקח לך שבע דקות לענות. את תוהה אם אני כועס, אבל מפחדת לשאול. העיקר שלא אהיה מאוכזב. לא, את מחליטה, אני אמצוץ לו ככה שהוא לא יהיה מאוכזב. התחתונים שלך ספוגים לחלוטין.
את מחכה בתחנה כמעט עשרים דקות עד האוטובוס הבא. אין בו מיזוג, ואין בו מקום: זאת בדיוק השעה שאנשים מתחילים לחזור מהעבודה, ואת עומדת בין אישה זקנה לנער שמן ומחוצ׳קן. לאישה יש גבות מצוירות, פודרה שנסדקת סביב קמטיה, ובושם מחניק; לנער יש שרשרת עם פנטגרם, חולצה שחורה צמודה מדי, וריח של זיעה. זו נסיעה של עשרים דקות, אבל היא לוקחת קרוב יותר לשלושים וחמש, בגלל הפקקים; ולנהג יש קטע מעצבן עם עצירות פתאומיות, שגורמות לכולם להתנדנד ולהתחכך זה בזה. הזקנה מבליגה על כך בהדרת כבוד, אבל הנער דווקא נראה מרוצה; יש לו שפתיים בשרניות שמתעקלות בחיוך דוחה בכל פעם שזה קורה, וצל של שפם בלונדיני.
את יורדת ליד הבית שלי; עברה קצת יותר משעה, ואת ממהרת במעלה הרחוב, מועדת על המרצפות הלא אחידות ומתפללת למשב רוח קריר, כדי שלא תגיעי מיוזעת. התחתונים שלך כבר התייבשו, אבל ככל שאת מתקרבת הם מתחילים להירטב שוב, וכשאת מניחה את ידך על ידית הדלת, הם שוב ספוגים לחלוטין.
אני יושב בסלון עם הלפטופ. אני לא אומר לך שלום, ואפילו לא מרים אלייך את מבט. רק בודק את השעה בפלאפון, ומניח אותו חזרה. את קופאת, והמועקה שמציפה אותך כל כך מוחשית שכואבת לך הבטן.
אבל אני לא מגיב, רק ממשיך לעבוד, ואחרי רגע את מתאפסת. את פושטת את החולצה בתנועה מהירה, ובתנועה נוספת פותחת ומושכת מעלייך את החזיה. את בועטת ממך את הנעליים, ומורידה את הג׳ינס והתחתונים בבת-אחת. זה סקיני, והוא מתהפך ונתפס לך בקרסוליים, אז את מתנערת גם ממנו בכמה בעיטות, מודעת להחריד למגושמות שלך, ונקרעת בין הרצון למהר, הרצון להיות חיננית, ואי הודאות אם שמתי לב בכלל. את משאירה את הגדים בערימה ליד הדלת, וזוחלת אלי על ארבע, עירומה.
תוך כדי הזחילה את מענטזת, מבליטה את החזה, נושכת את השפה, כל מה שאני אוהב. אני לא מסתכל אפילו, ועד שאת מגיעה אלי קצת בא לך לבכות. את מתיישבת בין הרגליים שלי... וכשאני מפשק אותן קצת, את נשטפת הקלה כה רבה שזה מגוחך. ביוזמה מחודשת, את פותחת לי את הרוכסן, ומוציאה את הזין והאשכים שלי החוצה. הם עדיין רכים, אז את מתחילה מהביצים: לשה אותן עם הלשון, יונקת אותן בעדינות, ולאט לאט עולה במעלה הגזע המקשיח, עד הכיפה. את מכניסה אותה לפיך, ואז את שאר הזין, מרגישה אותו תופח וגדל בתוכך, ומוצצת. למעלה ולמטה, משטחת את הלשון ומקמרת אותה, מכניסה את כולו ומעסה אותו בתנועות בליעה.
ופתאום אני תופס אותך בשיער, דוחף אותו עד הסוף, וגומר לך בגרון. זה לקח בקושי ארבע דקות; וגמרתי כל כך עמוק שאפילו לא הרגשת את הטעם. אני יוצא ממך, משתמש בשיער שלך לנגב את הזין שלי, ואחר כך מכניס הכל חזרה, סוגר את הרוכסן ואומר: ״לכי״.
בשקט, את זוחלת בחזרה לבגדים שלך, מתלבשת ויוצאת. את צמאה, אבל אפילו לא ביקשת כוס מים. את לא רטובה. את לא בסאבספייס. את לא בטוחה אם נעלבת; לא, בפירוש נעלבת: את לא בטוחה איך את מרגישה לגבי העלבון. נתת לי את כל החורים שלך; נתת לי את הכבוד העצמי שלך; ומה נותר לך לתת לי, חוץ מאשר את הזמן שלך? ובעצם, מה היה לך לתת לי מלכתחילה, שיקר יותר מהזמן שלך? הרי המהות של מערכת היחסים שלנו היא שתתני לי את היקר לך מכל.
בלי לשים לב, עלית חזרה לאוטובוס. הפעם יש מיזוג ויש מקום לשבת, אבל הנסיעה עדיין די ארוכה. בזבזת יותר משעה וחצי על הלוך וחזור, באמצע יום לימודים, כדי למצוץ לי ארבע דקות וללכת. אמרתי לך מילה אחת. את בוהה בתל אביב חולפת על פניך מבעד לחלון, וקצת כואב לך הראש. אחרי רגע, את מוציאה את הטלפון ושולחת לי הודעה.
״תודה אדוני״
