הזין שלי החליק לתוך הגרון שלו.
מילת המפתח במשפט הקודם היא ״החליק״: עם לשון פשוטה וקעורה מעל שיניו התחתונות, שפה משוכה מעל אלו העליונות, ולוע רטוב ורפוי, החלקתי פנימה והחוצה מתוך פניו ב... ובכן, חלקות; חלקות מושלמת. הוא ישב בשקט, מרוכז בשליטה העצמית הדרושה לקיים את המצב העדין הזה: חור לח וחם בכל מאודו. מדי פעם, כשהוא הידק או הירפה את הלסת יותר מהרצוי, הייתי סוטר לו; ומדי פעם, כשהוא היה משתנק, הייתי נותן לו רגע לנוח, ובינתיים מורח את הרוק והליחה על פניו ויורק לפיו, לחדש את המלאי. אבל שאר הזמן, כאמור, פשוט החלקתי; הלוך וחזור, פנימה והחוצה, מוסיקה של בשר וריר.
חרדות של דום #26: אמפתיה.
אפילו במימד הגופני: אני אקטיבי, הוא פסיבי, והעונג שלו, השונה, של להיחדר - לא זר לי, אבל לא מושך אותי. איך אני יודע - איך אני בטוח - שהוא רוצה שאזיין אותו בפנים, שאסטור לו? ואיך אני יודע אם הוא אוהב את זה כמו שאני אוהב לזיין אותו בפנים ולסטור לו, או יותר, או פחות?
הרי לך סקר שביעות רצון: עד כמה אתה אוהב את הזין שלי בפה שלך, מ-1 עד 5, כאשר 1 הוא ״כלל לא״ ו-5 הוא ״במידה רבה מאד״? אנא סמן את הסטיות הרלוונטיות עבורך תוך כדי: סטירות, יריקות, חניקות, משיכות בשיער. אנא השתמש בעט שחור או כחול.
אבל בעצם, גם אם היה מקובל לחלק שאלון כזה בתחילת סשן, כמה זה כבר היה עוזר? איך מנרמלים את הציונים כדי להשוות אותם; איך מנטרלים את הלחץ החברתי (ע״ע שאלון אנונימי)? צריך לאפיין מודל סטטיסטי, דאבל בליינדים, ביג דאטה, בלאגנים.
וזה רק מחמיר, לאור האסימטריה האינהרנטית בבדס״מ: כדי להיות דום טוב, דום משכנע, אני צריך להיכנס לתפקיד שונה בתכלית מהתפקיד שלו; ואיך תיתכן אמפתיה מהצד השני של הסקאלה? מתי בפעם האחרונה פעיל להב״ה ופעיל בצלם ניהלו דיון פורה? לא כל שכן עשו סשן, שבו האחד אחראי על האחר, ועליו לשמרו, להנחותו, ולשם כך - להבין אותו ולהזדהות איתו?
גמרתי לו בפה, והוא בלע הכל ואמר תודה.
הוא היה ערום, מלבד אודם בהיר וחוטיני ורוד. וכשהתסכלתי עליו... חשבתם פעם על הביטוי ״ליבי גאה בקרבי״? כמו גל של יין חם, שעולה מהבטן ומציף את הלב אל הגרון; זו לא בדיוק התעלות, זו יותר התרגשות ילדותית. איך הוא, כל כך יפה וכל כך סוטה - עם האודם, החוטיני והכלובון שתחתיו, הזקפה התמידית שאף פעם לא מתגשמת והנכונות הצייתנית שאף פעם לא מהססת - איך הוא, באמת ובתמים, אוהב את זה גם?
״כלבה טובה,״ אמרתי. ״חמש נקודות לגריפינדור. או... משהו.״
חרדות של דום #53: אוקוורדנס.
... מי אומר משהו כזה באמצע סשן.
(מזל שעם מספיק ביטחון עצמי אפשר פשוט להמשיך ו-to pull most anything off. אז המשכתי:)
״את יכולה להביא ביד.״
״אני... לא יכול. יכולה. אני נעול... ה.״ הוא לא היה בטוח מה אני רוצה לשמוע. ״הזין שלי קטן וחסר תועלת. העונג שלי לא חשוב. אני בסך הכל החור שלך. הזונה שלך.״ הוא ממש ניסה הכל.
״אוקיי - ואיך זונות מביאות ביד?״
הוא הביט בי בשאלה.
״הן דוחפות אצבעות לחור שלהן, לא ככה?״
חרדות של דום #114: קונצנזוס.
אין באמת דבר כזה, ״שליטה״ - רק אשליה של שליטה. הדבר היחיד שכפוף לרצוני הוא המעשים שלי - וגם הם, במידה חלקית משהייתי רוצה. כל השאר נסמך על הנכונות של שאר העולם לשתף פעולה, לשחק לפי אותם חוקים. כמובן שזה לטובת הכלל, אבל זה לא הופך את זה לפחות שברירי.
תחשבו על זה: כסף, מעמד, אפילו שפה - כל הדברים שמאפשרים לנו לתפקד, שמקנים לנו מידה מסוימת של שליטה במציאות - אינם אמת מוחלטת, אלא בסך הכל הסכמה שבעל פה. גם אם אנחנו עשירים, מקורבים ונאורים, העולם יכול לקחת הכל, פשוט ככה - למשל, בדמות של המון משולהב, כמו בגרמניה של שנות השלושים.
ובזעיר ענפין: הוא יכול לבטל את הסמכות שיש לי עליו, מתוך הסכמה הדדית, בן רגע. ״לא רוצה,״ הוא יגיד, ולא יעשה; ואז, איזו מן שליטה זו? ואני יודע את זה, והוא יודע את זה; ואם הוא יודע שאני יודע את זה, איך הוא יכול לכבד, לחשוש, להתמסר - ואיך אני יכול לקחת את עצמי ברצינות? להמשיך לדבר בנימה סמכותית ובעיניים יוקדות, כשבירכתי המחשבה יש קול קטן שצווח מצחוק, ברהיטות האקדמית האופיינית לי, ״חחח אחי יא חי בסרטטט״ - שממשיל אותי לילדים שמשחקים אר-די-אנ-די, ואפילו לא לאלו הספורטיביים שהולכים מכות עם חרבות ספוג, אלא לזה שמעמיד פני מכשף ומשגר עליהם כדורי אש דמיוניים, שהם מתעלמים מהם.
ובכל זאת, הוא שלח את ידו אחורה, דחף אצבע לתחת, ושאל בעיניים קרועות: ״ככה, אדוני?״ איך זה עובד; איך?
״לא,״ בקול חזק ונוקב. ״הן לא מאוננות על ארבע, מאחורה; הן מפסקות רגליים ודוחפות אצבעות מקדימה, כדי שכולם יוכלו לראות את הכוס הפעור והרעב שלהן.״
הוא מיהר להתיישב, מפסק רגליים ומסיט את החוטיני - ואגב כך, את הזין שלו, בכלובון הורוד - בחפזון, שהביע כזו אגביות, כזו השלמה עם המצב, כאילו אין העמדת פנים ואין במה להטיל ספק (איך?). ואז הוא דחף אצבע, ואז שתיים - ואז לקח אותן בפיו, מצץ אותן, הרטיב אותן - ודחף אותן חזרה, ואני הנהנתי בסיפוק. התנועה גרמה לו להרים אלי מבט, ומיד למהר להשפיל אותו, וכעבור רגע להרים אותו שוב בזהירות.
״אדוני, אני יכולה להסתכל עלייך תוך כדי? לאונן עלייך? אתה כל כך יפה.״
חרדות של דום #27: באדי אימג׳.
לא אני לא; מה? כלומר, כן: אני חתיך למות. אבל לא יפהפה כמוך: לא כזה נערי וחינני וחטוב, ומודע עד כאב ל-imperfections שלי, לפצעון פה ולנקודת חן שם, להיעדר הריבועים בבטן. זה טייק אחר על #26, על אמפתיה: הפליאה מכך שזה הדדי, והקושי שבלהכיל תודעה כל כך אחרת, נפרדת ושונה משלי.
״כן. את יכולה.״
התיישבתי מולו, פיסקתי את רגליי כמוהו, ונשענתי אחורה. הרגשתי עירום, גלוי - ויחסית שליו. הזין שלי גלש בכבדות מעל האשכים, שניתלו בעצלות רפויה, גדולים מהחום ומבריקים, ספק מזיעה וספק מהמציצה שלו. כשהוא הביט בהם, הוא ממש בלע רוק, נשך את השפה התחתונה, ודחף אצבע שלישית.
הרמתי את הרגל, והנחתי את הבוהן שלי על פיו. הוא עצם את עיניו וינק אותה בצייתנות, עד שהורדתי אותה לכיוון החור שלו, והוא מיהר לשלוף את אצבעותיו, לאזן את עצמו ולהתיישב עליה.
״תודה שאתה עוזר לי, אדוני. זה הרבה יותר טוב ככה,״ הוא אמר, ואני המשכתי להניע את הבוהן שלי בתוכו, לאונן לו בתחת עם הרגל שלי. אחר כך דחפתי אותה חזרה לפיו, והוא ינק אותה ודחף לעצמו עוד אצבעות.
חרדות של דום #28: גזזתי ציפורניים ברגליים?
כן. אוקיי. הכל טוב.
