1.
את שוכבת עם הרגליים מפוסקות באוויר, פתוחה מולי בכל מימד אפשרי; ואני מחזיק אותך בשוקיים מעל כתפיי, ומזיין.
אני מביט בעינייך, וכמו תמיד בזמן סקס - את לא מצליחה להחזיק קשר עין לאורך זמן. אבל בשלב הזה של הכרותנו כבר מצאת דרכים להפר אותו מבלי להודות בתבוסה: למשל הפעם, בתנועה הבאה, כשהזין שלי חודר לתוכך, נשימתך נעתקת ועינייך מתגלגלות מעלה, עם גניחה יפה וקימור גב הולם; וכשאני נסוג, גבך יורד קצת, פיך נסגר קמעה, והן נעצמות ברגיעה רגעית - ונשארות כך, בחושך המתמשך, ונשמתך שוב מוגנת מפני מאחורי עפעפייך.
אז מבטי נודד, אל שקע הצוואר ובין תלולית שדייך, מטה אל הטבור ועוד מטה, אל הכוס שלך, ורוד ובוהק ובודד. ואז הוא מטפס במעלה רגלך: רגל ארוכה, חלקה, כמו יצוקה משנהב סמוק. ופתאום אני נפעם מכמה שהיא חמה ורכה, אבל חזקה - כמו גומי מותך.
לשם השוואה, אני מכניס את האגודל שלי לכוס שלך, סקרן מההבדלים בחום וברכות: כאן הכל נימוח, משיי, מתחנן. מן הסתם, ברגע שאני נוגע בך שם, עינייך נפקחות בהפתעה, בחרדה, בכמיהה - ואני יכול לחזור להביט בהן; מהלך תגובה קלאסי למהלך עצימת העיניים שלך. אבל הרגל שלך מרתקת אותי עד סופה, עד הקשת העדינה והאצבעות הקטנות.
ובלי לחשוב על זה - כמעט מתוך צורך כפייתי - אני פושט את הלשון שלי ומעביר אותה לאורך הסולייה שלך, מוצץ את בהונותייך ומשחיל את לשוני ביניהן והפה שלי מלא בך והתחת שלך מלא בי ואני גומר וקורס וחושך.
ותוהה: בתור דום, האם זה מותר? כלומר, ברור שמותר - אבל האם זה נכון? הרי אני בכל זאת צריך לשמר מידה מסוימת של הדרת כבוד, של סמכות. ללקק רגליים - זה את עושה לי; אז מה זה אומר, מבחינת הדינמיקה, כשאני עושה את זה לך?
יש הרי את המונח המטופש הזה, ״שולטת מלמטה״, כאילו שבדס״מ זה לא הדדי. אז אולי יש גם ״נשלט מלמעלה״, וזה מה שזה? לעשות עבורך את האסור, להתמסר? לא ממש. אולי אני פשוט מתרכך, ורוצה לפנק אותך? אבל אז מספיק להעביר לך אצבע על הכוס; למה דווקא לשון על כף הרגל? גם לא.
והתהיה נשארת איתי; לא בקטע דרמטי, לא כמו סרט לא לעוס עד הסוף, אלא עוד דבר בירכתי המחשבה, עם תוית TODO.
2.
הפעם, את שוכבת עם ידייך קשורות למיטה, מעל ראשך. אני גוהר מעלייך, נוהם באוזנך, ואת גונחת וכורכת את רגלייך סביבי, מושכת אותי לתוכך.
טיפות זיעה קטנות נוטפות מהשיער שלי על פנייך, ומתערבבות באלו שלך: ועיני עוקבות אחרי הברק שלהן, הלבן בתוך השחור, כמו קומיקס של פרנק מילר, או תחריט של אפרים ליליין; פתאום הם נראים לי מאד דומים.
קוי המתאר של האוזן שלך מובילים אותי במורד צוארך, ושוב - הדחף הכפייתי למראה העור הזהוב והקטיפתי שלך עולה בי, ואני רוכן ומעביר לשון רטובה מהפטמה שלך הצידה, אל בית השחי. העולם מלוח מזיעה, ומתוק מהדבש שהוא את, ואני מלקק את העור החם והרך הזה - סוג חדש של חום ורוך, כמו חלמון של ביצת עין - ויונק אותך ומנשק אותך ו...
טורף אותך. זו המילה. לא מלשון טירוף, אלא מלשון לטרוף; ובעצם, זה מאותו שורש. ואני מבין שזו לא שליטה ולא הישלטות - זה משהו שחורג מהמשחק, עמוק וקמאי בהרבה. לא עוד לרקוד ביחד בדמיונות של הקורטקס, אלא לאבוד ביחד, להיבלע, במצולות האמיגדולה. ידעת שחוש הריח הוא החוש הקדום ביותר שלנו, והיחיד שלא קורה בת׳למוס? ישר למוח הלטאה: וזו גם הסיבה שריחות יכולים לעורר רגשות כל כך ישנים וכל כך חזקים. ואת: הריח הזה...
אני גומר עם הלשון בבית השחי שלך, ומתמוטט עלייך. ״זו אשמתך,״ אני לוחש, ומתחיל להרדם.
...
״רגע, אני עוד קשורה.״
3.
את כורעת על ארבע, והטוסיק שלך אדום בוהק, כמעט זוהר. כל כך הרבה מילים בעברית לאדום: שני, ארגמן, חכלילי - ואף אחד מהם לא זה. זה אדום-כואבת-לי-היד. זה HHFFFF#.
והאדום הזה ממלא את שדה הראיה שלי. באיליאדה היה את הקטע של lussa - הזעם הזאבי, אמוק הקרב, שכילה את הקטור ואכילס וכל החבר׳ה ברגעי השיא. ככה אני מדמיין אותו: אדום, מעבר לכל גבול ודמיון, זאבי להטריף.
ואני פוער את התחת שלך עם שתי ידי, ודוחף את הלשון שלי הכי עמוק והכי חזק לתוכו שאני יכול. את צווחת, ואני מכניס את ידי בין רגלייך, תופס את מותנייך, ומרים אותך אלי, נדחף יותר ויותר, נאבק בצרות, בשרירים המתכווצים, בכאב העמום שמתחיל להיבנות בלשון שלי. אבל זה לא משנה, הכאב: אני לא באמת יכול להפסיק, לא עד שארווה את הצמא. נגמר לי האוויר, ואני מתנתק ממך לרגע בשאגה וצולל חזרה, עוטף את החור הקטן שלך בשפתיים רעבות ומשפד אותך, תוקע אותך, דופק, מזיין - כמו תמיד, אבל בפעם הראשונה עם לשון.
כמו תמיד. זה הביטוי שחסר לי. מתנצל אם זה סיום אנטיקליימטי, אבל לפעמים צריך לעשות סיבוב כדי לחזור לאותה נקודה עם ראש צלול. אין פה הישלטות מלמטה, וגם לא התעלות מעל שליטה, אלא פשוט שליטה - טהורה, פראית, משולחת רסן. אני הזאב, ואני טורף אותך - כי אני רוצה, ויכול, ואת שלי - ואת מפרכסת ומשמיעה קולות קטנים של חיה נטרפת. שה האלוהים, הנושא חטאת עולם, והלשון שלי בתוכו, בתוכך. אני מהדק את אחיזתי, כמעט מניף אותך באויר, וסביבנו דם, אש, תמרות עשן וכל שאר האסוציאציות האפוקליפטיות, מטביעות אותנו. חלק בי מודאג לפתע מהאנוכיות שבזאב (מה אם תגידי את מילת הביטחון שלך עכשיו? האם אפסיק?), אבל הוא טובע בשטף האדום, נשרף בלהט החרמנות האובדנית, התמות-נפשי-עם-פלישתים-ית. רק הטורף נשאר, אוכל אותך, בולע אותך, נושם אותך, הווה אותך.
ברקע, טרנטולה של פנדולום מגיע לשיא, והחיים שלי מושלמים. או כמעט מושלמים: או פורטונה של קרל אורף היה מושלם, אבל מי שם את זה בפלייליסט של״ז.
