בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני שנה. 31 במאי 2020, 18:17

חזרנו מההורים שלך לקראת חצות. זו נסיעה ארוכה, והשעה מאוחרת. מעניין מה הם היו חושבים עליך אם הם היו יודעים שבמהלך הערב כולו, כשישבת ודיברת איתם על הבחירות האחרונות והעבודה החדשה שלך, שנעוץ לך פלאג עמוק בפי הטבעת? שהסיבה שזעת בצורה קצת מוזרה כשאחותך ביקשה ממך להעביר את הסלט היא משום שאסרתי עליך ללבוש תחתונים? האם הם עדיין היו חושבים שהחיוך של הבת שלהם תמים ומתוק? 

בדרך חזרה ישבת על מגבת ואוננת. היה אסור לך לגמור. כיסוי העיניים מנע ממך לדעת היכן אנחנו בדרך, או כמה זמן נשאר. שעה נסיעה זה הרבה זמן, מספיק בשביל לבנות קרשנדו משמעותי, והייתי יכול להריח אותך כשטיפסנו במדרגות. התפללת שלא נפגוש מישהו מהשכנים, ואני דווקא קיוויתי שכן, אבל המסע הסתיים ללא תקריות מיוחדות. כשהדלת לדירה נפתחה והנחתי את המפתחות, כבר היית מוכנה. הובלתי אותך ביד אל הספה. הנהנתי ופשטת את השמלה במהירות בזק. הפשלתי את המכנסיים ואת התיישבת ללא גינונים מיותרים על הירך שלי. הרטיבות והחום שלך הקרינו עלי, ואת כרכת את זרועותיך סביב לצווארי.

"אל תתאפקי," לחשתי. "את יודעת איך אני אוהב את זה."

את הגסויות שיצאו מפיך בזמן שהתחככת ברגלי החשופה אהבתי יותר מכל. לא ראיתי את פניך אך הרגשתי את לחייך הסמוקות בוערות במבוכה, בעודך בוצעת את גאוותך לנתחים ומשליכה אותם אלי. ההתחלה תמיד הייתה קשה לך. התיאורים הראשונים כאבו, אבל העונג השכיח ממך עד מהרה את ההחפצה והגיחוך שבסיטואציה, והיה נדמה שכל הסכרים נפרצו בזמן שניבלת את פיך. שמות התואר שהדבקת לעצמך מעולם לא חצו את דל שפתי, אבל מלאכתם של צדיקים הרי נעשית בידי אחרים.  ניצלת את החופש שהענקתי לך כדי לחצות את כל הקווים שלא העזת לחצות כשאת לבדך. 

לא הייתי צריך לדרבן אותך, רק להניע את הברך כדי לסמן לך שאת טובה, שהכל בסדר. כשהרגשתי שאת מתקרבת לשיא חיבקתי אותך אלי בחוזקה. הדבר רק הגביר את ההתחככות העיקשת שלך, שהפכה פראית. הרגשתי אותך רועדת במשך דקה ארוכה, ואחריה נשמטת כולך וקרסת לתוכי. ישבנו על הספה שעה ארוכה מבלי לזוז בדממה, מלווים רק בקול נשימותיך הקטועות.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י